פרק ראשון: "החיים החדשים שלי"

ההורים של עמית התגרשו, היא עוזבת את החברות שלה והיא מרגישה שהחיים שלה קורסים. אבל היא לומדת להתמודד. פרק מתוך ספר חדש

"החיים החדשים שלי"
מאת: נועה רום
הוצאת "כתר" ו"רימונים"

ההורים של עמית בת ה-14 התגרשו. וכאילו זה לא מספיק קשה, היא גם עוברת דירה עם אמה ואחותה הקטנה לעיר אחרת. רחוק מבית הספר הקודם. רחוק מהחברות הטובות. רחוק מהאהבה שרק התחילה.

עמית מתגעגעת לכל מה שהיה פעם. היא מתרחקת מאמה שהולכת ומשתנה. היא לא מבינה מה קורה לאביה. והיא פוחדת כשהיא מגלה דברים מוזרים על אחותה הקטנה.

אבל לעמית יש כוחות. יש לה חוש הומור, יש לה רוח לחימה, יש לה מקלדת, ומתברר שיש הרבה מה לגלות במקום החדש. זה יתחיל בליהיא, ימשיך ברז, ויבלבל עוד יותר כשהראל ייכנס לתמונה...

פרק 1

הוא סגר את הדלת והלך. לא היה בכי, לא היו דמעות. אימא סידרה את הכלים במדיח. כלומר הוציאה אותם, ניקתה טוב והחזירה חזרה. אני שתקתי, אלה הסתגרה בחדרה. ראיתי אותו מבעד לחלון בסלון, עומד מספר שניות ליד האוטו ואז נכנס. על מה הוא חשב?

אבא לקח אתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסה שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך.

אבא שלי חזר לבית הוריו. הוא חזר לישון בחדר ילדותו, אותו עזב לפני עשרים ומשהו שנה. חזר לאימא שלו, סבתא מאירה, שתחבק בעדינות, ולסבא מאיר, שיטפח על השכם. הוא יהיה לבד.
הריח שלו חסר. אפטרשייב בשם JOYA MEN, ריח של גבר ועם זאת עדין. ריח של אבא. בבוקר, לפני שהייתי הולכת לבית הספר, הוא היה מנשק אותי על הלחי ואני הייתי מחבקת חזק, יודעת שנתראה בערב. מאוחר. לפעמים היה אומר שהיום ינסה להגיע מוקדם, שהוא רוצה שנדבר. לעתים רחוקות ההבטחה התממשה.
לא תמיד היה מושלם בבית, אבל היינו משפחה. היו ערבים שישבנו סביב השולחן, אכלנו ארוחת ערב וצחקנו. אבא עם בדיחות הקרש שלו, אימא עם הצחוק הצפצפני שלה. אני ואלה מחקות אותה.

*

עזבנו את הבית שהיה שלנו ועברנו לעיר אחרת. אני התחלתי ללמוד בחטיבת ביניים חדשה, אלה התחילה כיתה ד' בבית ספר אחר.
כשהודענו על העזיבה, החברות הטובות שלי, טניה וסיון, הבטיחו שלא יוותרו עלי. לא הייתה לנו ממש תוכנית פעולה אבל היה ברור לנו שלי יהיו יותר מזוודות מאשר לאבא שלי כשאעזוב. רק הבגדים, הנעליים, האקססוריס והספרים שלי היו צריכים ארבע מזוודות משלהם.

התיישבתי על המיטה. שלחתי רגליים לרצפה. אם אמתח את ידי אצליח כמעט לגעת בקירות החדר הקטן. החדר הקודם שלי היה מרווח ואפשר היה לפתוח את מיטת הנוער כשהחברות שלי היו נשארות לישון. בבית הנוכחי המיטה ממלאה את רוב החדר.
"עמית, את בסדר?" אימא מציצה אלי ובודקת שהאור במסדרון מכובה. היא כל הזמן מכבה אורות. גם כשאני בשירותים. לפעמים נמאס, אני יודעת שצריך לחסוך ושהיא לא אשמה, אבל היא פה וקל לכעוס עליה.
"הכנת שיעורי בית?"
"כן."
"ומה לגבי העבודה בספרות? נפגשת עם... איך קוראים לחברה החדשה שלך?"
"ליהיא. והיא לא חברה שלי." קמתי מהמיטה וסגרתי את הדלת.
אימא אמרה שיש חדשות ושאלה אם בא לי לצפות יחד איתה. אחרי כמה שניות עדכנה אותי מהסלון ששוב מתכננים הפגנת מחאה חברתית בשבת הזאת. "אולי נלך?" שאלה. שמעתי את אלה שואלת אם גם לה מותר לבוא ואימא הסבירה לה שמחובתנו למחות. לרוב המשפחות במדינה קשה מבחינה כלכלית.
"אם היה לנו יותר כסף אבא היה נשאר?" שאלה אלה.
שתיקה.
אימא בוררת את מילותיה. הם הרי נפרדו כי לא היה טוב ביניהם. אני ואלה היינו עדות למריבות, לכעסים, להטחות האשמה זה בזה. נכון, הנושא הכלכלי היה באוויר וסירב לתת להם מנוחה.
אבל גם אם היינו זוכים בלוטו, הם לא היו נשארים יחד.
היא נאנחת. בבית הזה שומעים כל רחש. לא שהבית הקודם היה ענקי, אבל לפחות החדר שלי היה מרוחק. פה אני דבוקה לסלון, לחדר של אלה ולחדר ההורים. כלומר לחדר של אימא.
הם לא נפרדו בגלל כסף, משיבה אימא לאלה. היא לא צריכה לדאוג, תמיד יהיו לה בית ובגדים. אימא שולפת את המילים שכבר שמענו מיליון פעם לפחות. הם אוהבים אותנו ותמיד יהיו שם בשבילנו. הם נפרדו זה מזה, לא מאיתנו.
עצמתי את העיניים, אטמתי את האוזניים, התנתקתי. לא רואה, לא שומעת, לא רוצה לדבר. ראיתי את הפנים של אבא. את החיוך שלו. בעבודה שלו הוא פוגש אנשים עצובים שהחיים שלהם קשים. הוא עובד סוציאלי בבית חולים. מחלקה פנימית. חוזר עייף מהעבודה. כשאבא מחבק אותי אני מעקמת את הפרצוף, כי ריח בית החולים דבוק לבגדיו. הוא צוחק. בגלגול הבא אעבוד בחנות פרחים, הוא תמיד אומר.

אימא שלי פקידה בבנק. גם היא חוזרת עייפה הביתה. כשהם היו רבים, היא הייתה אומרת לו שהיא שחוקה, שהיא רוצה שינוי, ושחבל שלא לקחה את התפקיד הבכיר שהציעו לה. אבא היה עונה שהיא זאת שלא רצתה קריירה תובענית. לא הבנתי מה פירוש המילה תובענית.
כשאימא ענתה לו שמישהו היה צריך להיות בבית, הרגשתי שהכוונה שהיא ויתרה על משהו טוב בשבילי ובשביל אלה.

סיון סימסה לי שתדבר עם אימא שלה בערב. בערב -- הכוונה לאחר חצות. אימא שלה מתנדבת בשלל תחומים: מחלקת מזון לרעבים, מסייעת לקשישים, עוזרת בעמותות לילדים בסיכון, והיא גם פעילה בולטת במחאות החברתיות ומגיעה להפגנות.
אבא שלה כרגע בחו"ל. הוא נוסע לפחות פעם בחודש לאוסטרליה מטעם העבודה שלו. הוא ממלא תפקיד בכיר בתחום ההיי-טק. אח שלה בצבא, כך שרוב הזמן סיון לבד בבית. היא הציעה שאני אגור איתם עד שאסיים את החטיבה. אנחנו בטוחות שההורים שלה יסכימו, אימא שלה עוזרת לכל העולם ואבא שלה בקושי בבית. אני לא בטוחה שהוא ישים לב בכלל שאני שם. הם צריכים לשכנע את ההורים שלי.
עניתי לה שאני מתגעגעת נורא.
היא כתבה שהחודש בלעדי היה קשה. שהיא אומללה.
"החיים שלי התהפכו," סימסתי וידי הזיעו.
סיון ענתה שהיא איתי.
שמחתי שהחברה הטובה שלי מרגישה כמוני.
חיכיתי לחצות.

אחת בלילה. אני לא מצליחה להירדם. סיון לא עונה. בטח מדברת עם אימא שלה. חושבות יחד איך לטפל בנושא. מחר תהיה לה תשובה.
אסף שכח אותי. קל לשכוח כשלא ממש זוכרים. הוא בטח לא שם לב שאני חסרה. נכנס בראשון בספטמבר לכיתה, התיישב על הכיסא, מתח את ידיו, פיהק, אמר את המשפט הקבוע שלו: "צריך ללמוד בלילה, בוקר זה לא זמן ללימודים," ושם את הראש על השולחן. הוא בדרך כלל מתעורר לקול המורה, אלא אם זאת שולי שולם, המורה שלימדה אותנו תנ"ך. היא דיברה בשקט. ותמיד עם הפסקות ארוכות בין מילה למילה. הוא אמר שקולה נעים, כמו מאוורר או רעש של ים.
אסף שלי, אני מתחילה לדמוע. אני חייבת לישון, עוד שש שעות אני צריכה לקום ללימודים. שוב אהיה עייפה, לא מרוכזת. עצבנית.
מתהפכת במיטה, מושכת את השמיכה מעל הראש. זורקת אותה על הרצפה. חם לי. קר.
איך נהיה חברים אם אני כל כך רחוקה? הרי גם כשהייתי קרובה הוא לא רצה. הפעם הוא יצטרך להתאמץ כדי לראות אותי. ואין סיכוי שהוא יעשה משהו בנידון.
סיון חייבת לשכנע את הוריה.
היא לא תוותר.

ואם כן?