פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאלה פתוחה: "ההורים לא מרשים לי לצאת עם חברים"

      איך לשכנע אותם? וגם: כשחבר שלי חוזר מהצבא אני רוצה שיהיה רק איתי - אבל הוא רוצה להיפגש עם חברים. מה לעשות? הפסיכולוג ארז עונה לשאלות שלכם

      בת 18 שואלת:

      יש לי חבר בצבא, והוא חוזר פעם בשבועיים לסופ"ש. יש פעמים שהוא רוצה לצאת עם החברים שלו בשישי בערב. אני כל הזמן מתוסכלת ועצבנית מזה ורוצה שהוא ייצא רק איתי, כי אני רואה אותו פעם בשבועיים ויום אחד לא עוזר להדביק את הפער בגעגועים. בהתחלה הוא ידע שזה מפריע לי, ועכשיו אני כבר משחקת אותה שזה לא מפריע לי – למרות שזה הכי מפריע לי... מה לעשות?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      בת 18 יקרה,

      הסיטואציה היא אכן מורכבת ואין בה פיתרון קל. כדאי להמשיך לחפש איזון טוב יותר בין הצרכים שלכם, דרך פתרונות יצירתיים למצב ודרך דיאלוג מכבד על הנושא. עבורך זה יהיה אתגר: להכיר בלגיטימיות של הצורך שלך בקרבה ולבטא את התחושות הללו מולו, ומצד שני - להכיר בצורך שלו לשלב בין רצונות שונים שיש לו בחופשה הקצרה שהוא מקבל. השילוב בין השניים יעזור לך לבטא את תחושתייך, ובאותו זמן לעזור לו להיות עם החברים מבלי להרגיש אשם על כך.

      זה חיובי שאת מודעת לצרכים של חברך ומנסה לעזור לו להפיק מהחופשה שלו את המירב. מצד שני, ללא דיאלוג כנה יותר - ייווצר תסכול מתמשך ותחושת בדידות שתעצים את הגעגוע. כמו כן, ללא דיאלוג כנה, קשה לצפות מחברך שיתחשב בתחושות הגעגוע שלך, שזו ציפייה לגיטימית באותה מידה.

      על כן, ראשית כדאי להציף את הנושא שוב, ממקום של התמודדות משותפת. שיחה על הנושא עם חברות וקרובים אחרים תעזור לך להכיל את תחושות התסכול והאכזבה ותעזור לבטא את התחושות מולו באופן מאוזן וענייני.

      ייתכן ויעזור לך לדעת מראש על התכניות שלו ליום שישי, ולתכנן את יום השישי שלך כך שתרגישי פחות בדידות. כמו כן שווה לחשוב על פתרונות יצירתיים כדי להיפגש יותר, כגון להיפגש לזמן קצר שהוא חוזר בשישי לפני שהוא יוצא עם החברים, להצטרף ליציאה שלו עם חברות שלך או לבדך או להיפגש כאשר חוזר מהיציאה ביום שישי.

      בת 15 שואלת:

      אני גרה ביישוב ולומדת בעיר צמודה ליישוב. ההורים שלי לא מרשים לי לצאת בימי שישי עם חברים, ואני נשארת לבד בבית. אני מנסה להסביר להם שאני כבר מספיק גדולה, שאני אחראית, ושום דבר לא עוזר. אשמח אם תעזור לי לחשוב איך לגרום להם לתת לי לצאת ולבלות עם חברים בימי שישי בערב.

      הפסיכולוג ארז:

      בת 15 יקרה,

      מכיוון שההורים מתקשים לקבל את זה שאת מתבגרת וראויה לאמון שלהם, כדאי לראות איזה פיתרון יאפשר להם להרשות לך לצאת, גם אם הם עדיין זקוקים לתחושה שהדבר בפיקוח ובשליטה.

      על כן, השלב הראשון יהיה להבין טוב יותר את החשש של ההורים. בהתאם לחשש תוכלי לחשוב מה יכול להרגיע את הדאגה שלהם, ולתת להם תחושת ביטחון רבה יותר. במידה וקיים חשש לשלומך, למשל, אפשר להציע להם לשוחח בטלפון כל פרק זמן מסויים (שעה או חצי שעה) ולספר על מעשייך. את יכולה לסכם איתם על חזרה מוקדמת יותר הביתה, ולנסות להקדים את היציאות של החברים. אם יש חברה שאותה הם מחבבים, אולי היא תוכל לעזור לך לספר להם שאין סכנה ביציאות הללו. במידה והם חוששים מהנסיעה בשעת לילה מאוחרת, ניתן לחשוב על דרך בטוחה יותר לחזור, כמו עם טרמפ מהם או מאחד האחים שלך או של חברותיך, או לחילופין לישון אצל אחת החברות ולחזור למחרת בשעות היום.

      במידה וההתנגדות היא יותר עקרונית, אפשר לנסות לחשוב מי יכול להשפיע עליהם כדי לרכך את העמדה הזו. כדאי שמישהו נוסף מלבדך יעזור להבהיר עד כמה הגבלה כזו היא מתסכלת, על כך שהיציאות הללו חשובות לנערות בגילך ושאת ראויה לאמון הזה. האדם הזה יכול להיות הורה של אחת החברות, או קרוב משפחה עליו הם ואת סומכים.

      בכל הדיאלוג על הנושא רצוי להעביר כמה שיותר אחריות למציאת פיתרון אל הוריך ולנסות להפעיל אותם לחשוב באלו תנאים הם מוכנים לרכך את האיסור. במידה ותוכלי לרתום אותם לחשיבה שכזו זה יהיה הישג משמעותי.

      בת 19 שואלת:

      מעולם לא היה לי חבר וגם לא התנשקתי, למרות שיש לי ביטחון עצמי ואני גם נראית ממש טוב. זה נורמלי?

      אני כל הזמן חושבת על זה שאני עוד מעט אתגייס, ויכול להיות שאכיר חבר בצבא, אבל אני גם ממש לא רוצה לסמוך על זה ולהתאכזב.

      הפסיכולוג ארז עונה:

      בת 19 יקרה,

      בוודאי שהמצב נורמלי, לכל אחד ואחת יש את הקצב שלו או שלה. חשוב להדגיש שבני אדם שונים זה מזה, ומלבד הרצונות ה"נורמליים" בחבר, גם החששות הם נורמליים וטבעיים באותה מידה. שווה לנסות "להתיידד" עם אותם חששות, ולהבין טוב יותר מה מנע מהאירוע המיוחל להתרחש עד היום.

      אני מניח שמכיוון שאת חרדה לגבי, העתיד את מנסה להרגיע את עצמך בעזרת המחשבות על מציאת חבר בצבא. אני מניח שאם תוכלי לתת לעצמך את הזמן להבשיל באמת לקשר ולהכיר מישהו שימצא חן בעינייך, תרגישי פחות צורך להציב לעצמך יעדים כאלו. זה יכול לקרות בזמן הצבא אך גם לאחריו – וגם זה יהיה נורמלי.

      פעמים רבות המעבר למסגרת חדשה, כמו זה שמתרחש עם הגיוס, אכן מאפשר שינוי בחיים. כדאי יהיה להתייעץ עם חברות ולשמוע מה דעתן על כך שעוד לא היה לך חבר. האם מדובר בביקורתיות רבה כלפי בנים? האם לצד הרצון בחבר, את גם מרחיקה את המחזרים הפוטנציאליים בלי לשים לב? האם בנוכחות בנים את מסתגרת ומייצרת רושם של חוסר עניין? הבנה טובה יותר של העמדה הפנימית שלך תאפשר לך לקבל את אותם חששות ומצד שני לשלוט בהם טוב יותר. בהמשך תוכלי לחשוב איזה שינוי היית רוצה לעשות וכיצד הגיוס יכול לשרת את המטרה הזו.

      ארז קרנר הוא פסיכולוג מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. עובד עם נוער בסיכון בתל אביב, מטפל ביחידת המתבגרים של מכון סאמיט ובקליניקה פרטית.

      גם אתם רוצים לשאול משהו את הפסיכולוג שלנו? כתבו לנו, בציון הגיל שלכם בלבד, והפסיכולוג ארז יענה גם לכם!

      הלינק לא עובד?
      שלחו לכתובת המייל zonesupport@walla.net.il

      שאלה פתוחה עם הפסיכולוג ארז: בכל יום חמישי בוואלה! ZONE

      בטור שעבר: "בדיכאון ורוצה למות - מה לעשות?"