דבר אליי בסימוסים

אז איך עדיף לתקשר עם מי שאתם יוצאים איתו - בשיחות טלפון או בסימוסים? טל ואנה מתווכחים, ואתם - מצביעים!

(צילומי אילוסטרציה: ShutterStock)

הצד שלו: אין על טלפון

הצד שלו: אין על טלפון

בנוסף לתורת האבולוציה של דארווין, ישנה גם תורת האבולוציה של היחסים: זה מתחיל לרוב בשיחת פייסבוק, אחרי כמה זמן עוברים לדבר בווטסאפ, אם רואים שהכל טוב ממשיכים משם לדבר בטלפון, ובסופו של דבר נפגשים. ואז מה?

בתחילת ההיכרות והקשר אולי באמת יותר נוח "לדבר" בפייסבוק או בווטסאפ. שני הצדדים עדיין לא בטוחים בעצמם, יש תחושה ששיחת טלפון היא דבר מחייב ואינטימי יותר, ולכן ההתכתבות עונה על הצרכים הבסיסיים של היכרות ראשונית, ולפעמים גם מעבר לכך. אבל זוגות רבים, כאלה שרק הכירו וגם כאלה שנמצאים כבר בקשר פרק זמן מכובד, בוחרים לנהל את הקשר בצורה וירטואלית ולהימנע כמעט לחלוטין מלדבר בטלפון. ההתכתבות הופכת להרגל, ולדבר בטלפון פתאום נראה כמו מעמסה או מטלה, וזה קצת עצוב.

כי עם כמה שהתכתבות מעניקה אשליה של היכרות אמיתית ומעמיקה, צריך לקחת בחשבון ולזכור שלרוב כשמתקשרים באמצעות אותיות יש נטיה לחסוך במילים כדי להימנע מהקלדה ממושכת, ואז סיפורים ארוכים ומעניינים יכולים להפוך לקצרים ומשעממים. אפילו העובדה שבכתב קל יותר לדבר על דברים אישיים ועל רגשות שבטלפון לא הייתם מעזים לדבר עליהם רק מוכיחה שמדובר באשליה של קשר קרוב. בכלל, למה לא לשמוע את הקול אחד של השניה, למה להסתפק ב-"חחחחח" עלוב כשאפשר לשמוע איך שניכם צוחקים באמת, ולמה לנהל קשר מרחוק כשאפשר להרגיש יותר קרובים בטלפון? היום כשלכל אחד יש חבילת דקות אינסופית בכלום כסף, זה פשוט מאי פעם.

(טל שפר)

בטור שעבר הם התווכחו אם כדאי לעשות גשר בחופשים של בית הספר. אתם הצבעתם - כן!

הצד שלה: עדיף סמסים

הצד שלה: עדיף סמסים

אם נהיה כנים, קשר טוב לא נבנה לא בטלפון, לא בסמסים, לא בסקייפ ולא באותות עשן. התקשורת הזאת היא אמנם נחמדה ונוחה אבל היא לא תחליף לקשר אמיתי, קשר של פנים אל מול פנים. בסמסים/וואטסאפ/מיילים/אינבוקסים קשה להעביר אינטונציה, בטלפון יכולות לצוץ שתיקות מביכות ולפעמים לא שומעים טוב ואז זה מרגיז את שני הצדדים, ובסקייפ ממילא אנחנו מסתכלים רק על עצמינו בריבוע הקטן, ולא על מי שאנחנו מדברים איתו. כל תקשורת דהיא לא ישירה, בסופו של דבר דפוקה. רק מבהירה.

אבל איזה כיף זה סמסים. אתה נמרח באיזה שיעור משמים ומחפש קצת אקשן בקלמר (לא מוצא), כשפתאום ידיד נזכר במשהו מפגר ומסמס לך. קטן, קצר, קולע, לא גורר מחוייבות של כמה דקות כמו ששיחת טלפון גוררת, ומשמח לבב אנוש.
או, דוגמה אחרת: אם אני בדרכי לאנשהו, ואני רואה מהחלון של האוטובוס איזה מכר, אני אוהבת לסמס לו משהו על מה שהוא לובש. זה לגמרי נוח: אני לא רוצה לנהל איתו שיחה של ממש, רק להסב את תשומת ליבו שאני בסביבה ושכיף לראות אותו, גם אם זה מרחוק. והופ, הצלחנו להעלות חיוך לשני בני אדם תוך חצי דקה, בלי להסתבך בשיחת “הוי כמה התגעגענו לאן נעלמת”.

אני באופן אישי נורא אוהבת לקבל סמסים. בעיני הם כמו גרגרי-יער שמקשטים את היום - קטנים וכיפיים. לקבל סמס מבנאדם זה אומר שהוא חשב עלי, לא רצה להפריע לי (כי וואלה, לכולנו יש מה לעשות בחיים ברוך השם) ובכל זאת רצה להזכיר את עצמו. משהו מכל זה אומר שאיפשהו אני כן בראש שלו, בין אם זה הולך לכיוון רומנטי או לא.

(אנה קליימן)