פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המסיבה נגמרה

      שר החינוך נגד נשפי-סיום בתיכונים, ואנה מתעצבנת: אל תקחו לנו את ההתרגשות והזוהר של הפרום, פירון!

      האדון הנכבד שי פירון נמצא עשר דקות בתפקיד שר החינוך וכבר הצליח לעצבן את השמיניסטים. בימים האחרונים אי אפשר שלא להתקל בהד שנוצר בעקבות דברים שכתב מר שי פירון, שר החינוך הטרי שלנו. הוא כתב, אם נתמצת מאוד, שלא לעניין כל הנשפי-מסיבות-סיום האלה בסוף כיתה י"ב. הוא חושב שזה "ראוותני", "יקר במיוחד" ו"מביך", ניסוח שלו.

      סליחה?!

      אילוסטרציה (ShutterStock , יח"צ)
      פירון, תן לחגוג! (צילום: ShutterStock, יח"צ)

      שי, תיזכר רגע בתקופה שבה אתה היית בתיכון. אני לא מדברת על "הזמנים ההם" בהם הכל היה צנוע יותר ונעים יותר וכולם חשבו ודיברו בשפה שייקספירית ומנומסת כמו שהדור שלכם מתאר לנו שוב ושוב, אלא תנסה להיזכר בתקופת הלימודים שלך. בתסכול, בעייפות, בעצבנות וברוגז שהצטבר, במיוחד לקראת סוף י"ב, וכמה שיוועתם לקצת צבע בתוך כל השגרה האפורה והלחוצה של המבחנים.

      הצורך לחגוג את סיום כיתה י"ב קיים בכולנו, גם אצל התלמידים הצעירים יותר, שרק מסתכלים בהתרגשות על בנות י"ב מתכוננות לנשף. אני זוכרת איך אצלנו כל השיחות באותה תקופה סבבו סביב היום המיוחד הזה. זה נראה לנו כל כך בוגר, כל כך מעניין, כל כך מרגש. וחיכינו לזה. זה חלק מההוויי שלנו בתיכון, הציפייה למשהו גדול מהחיים.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      כיף להתלבש, להתארגן, לצפות לנשף

      וכשאנחנו מגיעים לכיתה י"ב, יש לנו את הרצון העז הזה, "להתפרק". זו שנה שלקראת סופה הופכת להיות בלתי נסבלת. בחיי, אני נערה שאוהבת את בית הספר שלה בכל רמ"ח איברי ובכל מאודי ומאז שאני זוכרת את עצמי וכו' וכו', אבל אני לא יכולה לסבול יותר את הסו-קולד "לימודים" האלה כבר חודשיים. לא רק הבגרויות עצמן, אלא גם שעות החלון האלה הן פשוט סיוט מתמשך אחד גדול. להתעורר בשש בבוקר, שזה מספיק קשה, ולנסוע לבית הספר בשביל שעת לימודים אחת, ואז לחכות עוד חמש שעות חלון כדי ללמוד עוד שעת לימודים אחת נוספת – זה כל כך מתסכל, כל כך מייגע. אף אחד כבר לא מחייך, כולם מסתובבים עם שקיות שחורות מתחת לעיניים כי הם עסוקים בלחכות לעוד ארבעים דקות של לימוד מבנה בחינת הבגרות בספרות. השיעורים הם ניסיונות שינון חוזרים ונשנים של פרטים קטנים שיעזרו לנו בבחינות, כולם מיואשים, כולם מטורטרים ויבשים כאילו השד יודע מה עבר עליהם. תשאיר לנו לפחות את מסיבת הסיום הגרנדיוזית!

      אנחנו לא רוצים שמסיבת הסיום שלנו תהיה צליעה עייפה לכיוון קו הסיום, להיפך. אנחנו רוצים שהיא תהיה חגיגה סנסציונית צבעונית על-חושית, חזיון אור-קולי משגע על מגוון בדיו, צבעיו ואיבריו החשופים. מה יכול להיות יותר משחרר מזה?

      אילוסטרציה (ShutterStock)

      כן, זה חרא שיש חבר'ה שאין להם כסף בשביל זה. זה חרא שלבנות אין כסף לשמלה חדשה (כי ללבוש שמלה שכבר לבשת זה ממש לא מקובל חברתית) או שאין להם כסף לכרטיס כניסה למסיבה בשווי 150 שקל. זה חרא שזה יקר, בין אם יש כסף או אין. אבל הסיום באקורד מרשים הוא חשוב לנו, התלמידים.

      והאמת, אפשר לטפל בבעיית המחיר. נניח, למכור עוגות / עוגיות / לימונדה / חולצות / שטיפת מכוניות / שטיפת כלים באולם אירועים שישכיר את האולם בחינם בתמורה לאירוע, מה שגם ייתן לנו פעילות שכבתית אחרונה (שבה לאף אחד כבר לא יהיה כוח לריב אחד עם השני)וגם יגייס כסף ואמצעים לחגוג בצורה ראויה בלי לקפח אף אחד ואף אחת. אבל הנשף חייב להיות - ובכן, "נשף": ססגוני, מדהים, משגע. אנחנו רוצים לסגור את 12 השנים האלה, שהן שנים נוראיות להדהים ומופלאות להחריד, ב"תה-דההה!!!" וכפיים.

      ומה ללבוש לפרום? קבלי כמה אופציות מהממות!