פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון: "מלאך מכני"

      מה קורה כשטסה בת ה-16 מגלה שהיא חלק מעולם אפל ומסוכן? סדרה חדשה של סופרת "בני הנפילים" יוצאת לאור - ואתם מקבלים טעימה מהפרק הראשון

      "מלאך מכני"
      מאת קסנדרה קלייר
      במסגרת ספרי גרף צעיר

      "מלאך מכני" הוא הספר הראשון בטרילוגיית "מכשירי התופת", המקדימה את טרילוגיית "בני הנפילים".

      טסה גריי רק בת שש-עשרה וכבר היא חוצה לבדה את האוקיינוס כדי למצוא את אחיה האהוב שנעלם באופן מסתורי. עד מהרה היא מגלה שהיא מהווה חלק מעולם אפל, וכי יש לה כוחות על-טבעיים נדירים במיוחד.

      1

      בית האופל

      מ?ב??ע?ד ל?ל??י?ל?ה ש??ע?ל?י י?כ?ס??ה
      ש??ח?ר כ??ת?הו?ם א?ין ק?צ?ה.
      (וויליאם ארנסט ה?נלי, אינוויקטו?ס)

      "האחיות מבקשות לראותך בדירתן, מיס גר?יי."

      ט?ס?ה הניחה את הספר שקראה על השידה שליד המיטה, הסתובבה וראתה את מירנדה בפתח חדרה הקטן — שם עמדה מדי יום בדיוק באותה שעה, כשמסרה לט?ס?ה בדיוק את אותו המסר. כעת תבקש ממנה ט?ס?ה להמתין במסדרון, ומירנדה תצא מהחדר. כעבור עשר דקות, תשוב הנערה ותחזור על אותן המילים. אם ט?ס?ה תסרב להתלוות אליה בצייתנות אחרי כמה ניסיונות שכאלה, מירנדה תאחז בזרועה ותגרור אותה, בועטת וצורחת, במורד המדרגות אל החדר החם והמצחין שבו חיכו האחיות אופל.

      זה מה שקרה מדי יום ביומו, בשבוע הראשון לשהותה של ט?ס?ה בבית האופל, הבית שבו היתה שבויה כעת, עד שבסופו של דבר הבינה ט?ס?ה שאין שום טעם בכל הבעיטות והצרחות. היא רק מבזבזת אנרגיה, ומוטב שתשמור אותה לרגעים חשובים יותר.

      "רק רגע, מירנדה," אמרה ט?ס?ה. המשרתת קדה קידה מגושמת, יצאה מהחדר וסגרה מאחוריה את הדלת.

      ט?ס?ה קמה ממקומה, והעיפה מבט בחדר הקטן שהיה תא האסורים שלה זה שישה שבועות. הוא היה זעיר, מקושט בטפט פרחוני ומרוהט בדלילות — שולחן עץ פשוט מכוסה במפת תחרה לבנה, שם אכלה את ארוחותיה; מיטת הפליז הצרה שעליה ישנה; כיור סדוק וכד פורצלן ששימשו אותה לרחצה; אדן החלון שעליו ערמה את הספרים שלה; והכיסא הקטן שעליו ישבה כל לילה וכתבה מכתבים לאחיה — מכתבים שידעה שלעולם לא תוכל לשלוח, ולכן הסתירה אותם מתחת למזרן מחשש שהאחיות אופל ימצאו אותם. זה היה עבורה תחליף ליומן, ומשום מה העניק לה תחושה מנחמת שיום אחד תשוב ותראה את נייט ותוכל לתת לו את מכתביה.

      היא חצתה את החדר, ניגשה אל המראה שהיתה תלויה על הקיר שממול והחליקה את שערה. האחיות אופל — נראה שהן עצמן אהבו להיקרא כך — העדיפו שלא תיראה מוזנחת, אף על פי שמעבר לזה לא הטרידה אותן הופעתה כהוא זה. וטוב שכך, כי כעת היא נרתעה מהבבואה שראתה מולה. מן הפנים החיוורים, הסגלגלים בצורתם, בלטו עיניים אפורות חלולות; הפרצוף נראה אפרורי, נטול צבע בלחיים או ניצוץ של תקווה בעיניים. היא לבשה שמלה שחורה ומאוד לא–מחמיאה של מורה קפדנית בבית–ספר, שנתנו לה האחיות ברגע שהגיעו ליעדן. תיבת המסע שלה נעלמה כלא היתה, למרות הבטחותיהן, וכעת היה זה פריט הלבוש היחיד שעמד לרשותה. היא מיהרה להסיט את מבטה.

      פעם לא נהגה להירתע מהבבואה של עצמה. נייט הבלונדיני וטוב–המראה היה לדעת כולם בן המשפחה שירש את יופיה של אמה, אבל ט?ס?ה היתה מאז ומתמיד מרוצה לחלוטין משערה החום החלק ומעיניה האפורות הנוקבות. גם לג'יין אייר היה שיער חום, ולהרבה גיבורות אחרות מלבדה. וזה גם לא כל כך נורא להיות גבוהה — יותר מרוב הנערים בני גילה, זה נכון, אבל דודה הרייט תמיד אמרה שאישה גבוהה נראית מלכותית, כל עוד היא מקפידה לעמוד זקופה.

      אבל כעת היא לא נראתה מלכותית. היא נראתה עלובה ומרושלת ובאופן כללי דמתה לדחליל מפוחד. היא תהתה אם נייט יזהה אותה בכלל אם יראה אותה כעת.

      ליבה נחמץ בחזה מעצם המחשבה על כך. נייט. רק למענו היא עשתה את כל זה, אך לפעמים התגעגעה אליו כל כך עד שהרגישה כאילו בלעה שברי זכוכית. בלעדיו, היא היתה בודדה לגמרי. לא היה לה איש בעולם כולו. לאיש לא היה אכפת אם תחיה או תמות. לפעמים איימה המחשבה הנוראה לשטוף את כל כולה, להטביע אותה באפלה אינסופית שממנה כבר לא תשוב. כי אם אין בעולם ולו אדם אחד שאכפת לו ממך, האם את בכלל קיימת?

      נקישה של המנעול קטעה את מחשבותיה באחת. הדלת נפתחה ומירנדה עמדה בפתח החדר.

      "הגיע הזמן שתבואי איתי," אמרה. "גברת ב?ל?ק וגברת דארק מחכות לך."

      ט?ס?ה הביטה בה בסלידה. היא התקשתה לנחש בת כמה מירנדה. תשע–עשרה? עשרים וחמש? היה משהו חסר–גיל בפנים העגולים והחלקים שלה. צבע שערה היה כשל מי ביוב, אסוף לאחור ומתוח בחוזקה מאחורי אוזניה. כמו אותו עגלון של האחיות אופל, גם לה היו עיני צפרדע בולטות ששיוו לה תמיד מראה מופתע. ט?ס?ה ניחשה שהשניים קרובי משפחה.

      הן ירדו יחדיו במדרגות, ומירנדה צעדה לצידה בהילוכה המקוטע וחסר החן. ט?ס?ה הרימה את ידה ונגעה בשרשרת שלצווארה, שממנה השתלשל המלאך המכני, כמעט מכוחו של הרגל — משום מה, היא עשתה זאת בכל פעם שנאלצה להיפגש עם האחיות אופל. משום מה, ניחמה אותה התחושה של התליון על צווארה. היא המשיכה לאחוז במלאך כשירדו במדרגות, קומה אחר קומה. בבית האופל היו כמה קומות של מסדרונות, אף שט?ס?ה לא ראתה דבר פרט לדירתן של האחיות אופל עצמן, המדרגות וחדרה שלה. לבסוף ירדו השתיים אל המרתף האפלולי. הוא היה טחוב, הקירות דביקים מלחות לא–נעימה, אבל נדמה שלאחיות זה לא מפריע. משרדן נמצא בהמשך המסדרון, מאחורי סדרה של דלתות כפולות רחבות. מסדרון צר נמתח גם לכיוון השני ונעלם אל תוך החשכה; לט?ס?ה לא היה מושג מה נמצא בקצה המסדרון, אך הצללים היו סמיכים מאוד והיא שמחה על שאינה צריכה לגלות זאת.

      הדלת אל משרדן של האחיות היתה פתוחה. מירנדה לא היססה ונכנסה פנימה בצעדים כבדים. ט?ס?ה עקבה אחריה בהיסוס ניכר. היא תיעבה את החדר הזה יותר מכל מקום אחר על פני האדמה.

      ראשית, הוא תמיד היה חם וטחוב, כמו ב??יצה, גם כשהשמים בחוץ היו אפורים וגשומים. נדמה שהלחות חילחלה פנימה דרך הקירות, כי הריפוד בכיסאות ובספות היה מכוסה תמיד בעובש. גם הריח היה מוזר, כמו גדות נהר ההדסון ביום חם: ריח של מים, של פסולת ושל סחופת.

      האחיות כבר היו שם, כמו תמיד, ישובות מאחורי שולחן הכתיבה הענק והמוגבה שלהן. הן היו ססגוניות כהרגלן: גברת ב?ל?ק בשמלה ורודה כסלמון וגברת דארק — בכחול טווס. מעל שמלות הסטן הצבעוניות המבריקות, נראו פניהן כמו בלונים אפורים וריקים מאוויר. שתיהן עטו כפפות, למרות החום הכבד בחדר.

      "לכי עכשיו, מירנדה," אמרה גברת ב?ל?ק, שסובבה באצבע שמנה ועטוית כפפה לבנה את הגלובוס הכבד מפליז שעמד על שולחן הכתיבה. ט?ס?ה ניסתה להתקרב ולהציץ בגלובוס פעמים רבות — משהו נראה לה מוזר במערך היבשות, במיוחד החלל שנפער במרכז אירופה — אבל האחיות הקפידו להרחיק אותו ממנה. "וסגרי את הדלת מאחורייך."

      מירנדה צייתה בפנים חתומים. ט?ס?ה השתדלה שלא לעוות את פניה כשהדלת נסגרה מאחוריה ואטמה את החדר המחניק מפני משב אוויר ולו הדל ביותר.

      גברת דארק הטתה את ראשה קלות. "בואי, תרזה." היא היתה הנעימה מבין השתיים, והעדיפה לשדל ולשכנע — לא כמו אחותה, שהעדיפה סטירות ואיומים. "וקחי את זה."

      היא הושיטה לט?ס?ה פריט כלשהו: פיסת בד ורודה ומרופטת עם קשר בצורת פרפר, כמו סרט לשיער של ילדות.

      היא כבר התרגלה לקבל פריטים כגון אלה מהאחיות אופל. פריטים שהיו שייכים לאחרים: סיכות עניבה ושעוני יד, תכשיטי א?ב?ל וצעצועים. פעם הן נתנו לה שרוכים של מגף; פעם עגיל בודד, מוכתם בדם.

      "קחי את זה," אמרה שוב גברת דארק, הפעם בנימה של קוצר רוח. "ואז תחליפי צורה."

      ט?ס?ה לקחה ממנה את הסרט. הוא נח בידה, חסר–משקל כמו כנף של עש, והאחיות אופל הביטו בה באדישות. היא נזכרה בספרים שקראה, רומנים שבהם עמדו הדמויות למשפט, רעדו על ספסל הנאשמים של האו?לד ב??יילי והתפללו לזיכוי. בחדר הזה גם היא הרגישה לעיתים קרובות שהיא עומדת למשפט, אף שלא ידעה באיזה פשע היא מואשמת.

      היא סובבה את הסרט בידה, ונזכרה בפעם הראשונה שהאחיות אופל מסרו לה פריט כלשהו — כפפה של אישה עם כפתורי פנינה בפרק כף היד. הן דרשו שתחליף צורה, הן צעקו עליה, הן סטרו לה וטילטלו את גופה, והיא צעקה בחזרה בהיסטריה גוברת והולכת שהיא לא מבינה מה הן רוצות ממנה, שאין לה מושג מה הן רוצות.

      היא לא בכתה, אף על פי שרצתה. ט?ס?ה שנאה לבכות, במיוחד מול אנשים שלא בטחה בהם. היו רק שני אנשים בעולם כולו שבטחה בהם כליל; האחת מתה, והשני היה כלוא. זה מה שאמרו לה האחיות אופל, הן אמרו לה שהן מחזיקות בנייט, ושאם לא תעשה כרצונן הוא ימות. ולראיה, הן הראו לה את הטבעת שלו, טבעת שהיתה של אביה — והיתה כעת מוכתמת בדם. הן לא הרשו לה להחזיק אותה או לגעת בה, הן מיהרו לחטוף אותה חזרה כשהושיטה את ידה אל הטבעת, אבל היא זיהתה אותה. זו היתה הטבעת של נייט.

      מאז ואילך, עשתה כל מה שדרשו. היא שתתה את השיקויים שנתנו לה, השלימה שעות של תרגילים מייסרים, הכריחה את עצמה לחשוב כפי שדרשו ממנה. הן הורו לה לדמיין לעצמה שהיא חימר, שהקדר מעצב אותה כרצונו, שהיא נטולת צורה וניתנת לשינוי. הן הורו לה לחדור עמוק לתוך הפריטים שנתנו לה, לדמיין שמדובר ביצורים חיים ולחלץ מתוכם את הרוח שפיעמה בהם.

      זה לקח שבועות על שבועות, ובפעם הראשונה שהיא שינתה צורה הכאב היה כה חד שהיא הקיאה והתעלפה. כששבה להכרתה, היא שכבה על אחת מהספות העבשות בדירתן של האחיות אופל ועל פניה מגבת לחה. גברת ב?ל?ק רכנה מעליה, נשימתה מרה כחומץ ועיניה בורקות. "היית מצוינת היום, תרזה," אמרה. "יפה מאוד."

      באותו ערב, כשט?ס?ה עלתה לחדרה, חיכו לה מתנות: שני ספרים חדשים שנחו על השידה שליד מיטתה. האחיות אופל הבינו שקריאת רומנים הם אהבתה הגדולה של ט?ס?ה. היה שם עותק של תקוות גדולות, ומכל הספרים בעולם, דווקא נשים קטנות. ט?ס?ה חיבקה את הספרים אל גופה, וכשנותרה לבדה בחדר, הרשתה לעצמה לבכות.

      מאז זה נעשה קל יותר, שינוי הצורה. ט?ס?ה עדיין התקשתה להבין מה מתחולל בתוכה וכיצד זה בכלל אפשרי, אבל היא שיננה את שורת הצעדים שלימדו אותה האחיות אופל, בדיוק כמו עיוורים שמשננים את מספר הצעדים הדרוש כדי להגיע ממיטתם אל דלת חדרם. היא לא ידעה מה קורה סביבה במקום החשוך והמוזר שאליו הובילו אותה האחיות אופל, אבל ידעה איך לעבור דרכו.

      היא שאבה כעת מאותם זיכרונות, והידקה את אחיזתה בקצה הסרט הוורוד המרופט. היא פתחה את מוחה והניחה לחשכה לעטוף אותה, לקשר שחיבר אותה לסרט הזה ולנשמה ששכנה בתוכו — להד הרפאים של הילדה שלה היה שייך פעם — להתגלות כמו חוט זהוב המוביל אותה מבעד לצללים. החדר שבו עמדה, החום המעיק, נשימתן הקולנית של האחיות אופל, כל אלה נמוגו ונעלמו כשעקבה אחרי החוט, ופתאום האור התעצם סביבה והיא עטפה את עצמה בתוכו כאילו התעטפה בשמיכה.

      עורה סמר והחל לעקצץ אלפי עקצוצים זעירים. בעבר זה היה החלק הגרוע מכול — עד כדי כך שהיתה משוכנעת שהיא עומדת למות. אבל מאז התרגלה ועמדה בכאב בקור רוח מרשים אף שכל גופה רעד, מהקרקפת ועד אצבעות הרגליים. המלאך המכני שנתלה על צווארה תיקתק מהר יותר, כך לפחות נדמה, כאילו פעם בקצב הלמות ליבה. הלחץ בכל גופה התעצם — ט?ס?ה השתנקה — ועיניה העצומות נקרעו לרווחה כשהתחושה הגיעה לשיאה — ולפתע נעלמה כליל.

      זה נגמר.

      ט?ס?ה מיצמצה, מסוחררת. ברגע הראשון שלאחר השינוי הרגישה תמיד מין צורך למצמץ, כמו בניסיון להיפטר מהמים שמילאו את עיניה כששקעה בתוך אמבט. היא הביטה בעצמה. הגוף החדש שלה היה קטן, כמעט שברירי, הבד של שמלתה היה תלוי עליה ברפיון ונערם על הריצפה לרגליה. ידיה, שהיו שלובות בחיקה, נראו חיוורות וצנומות. כריות אצבעותיה היו סדוקות וציפורניה כסוסות. ידיים לא מוכרות, זרות.

      "מה שמך?" שאלה גברת ב?ל?ק. היא קמה על רגליה והביטה בט?ס?ה מלמעלה, עיניה החיוורות יוקדות. היא נראתה כמעט מורעבת.

      ט?ס?ה לא הספיקה לענות. הילדה שאת עורה לבשה כעת ענתה במקומה. היא דיברה דרכה כמו שאומרים על רוחות רפאים — שהן מתקשרות באמצעות מדיום — אבל ט?ס?ה שנאה את ההשוואה הזאת; כי השינוי היה הרבה יותר אינטימי, הרבה יותר מפחיד. "א?מה," אמר הקול שבקע מתוך ט?ס?ה. "מיס א?מה ב??ייליס, גברתי."

      "ומי את, א?מה ב??ייליס?"

      הקול ענה, המילים פרצו החוצה מפיה של ט?ס?ה וגררו אחריהן גם תמונות חדות. היא נולדה בצ'יפ?סייד, אחת מתוך שישה ילדים. אביה מת, ואמה מכרה מי מנטה מדוכן נייד באיסט אנד. א?מה למדה לתפור עוד כשהיתה ילדה קטנה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בלילות היתה יושבת ליד השולחן הקטן במטבח ביתה, ותופרת מכפלות לאורו העמום של נר ח?ל?ב. לפעמים, כשהנר נשרף עד תום ולא היה כסף לנר חדש, היא היתה יוצאת אל הרחוב, יושבת מתחת לאחד מפנסי הגז ותופרת לאורו...

      "זה מה שעשית בחוץ גם בלילה שבו מתת, א?מה ב??ייליס?" שאלה גברת דארק. היא חייכה קלושות, וליחכה בלשונה את שפתה התחתונה, כאילו ניחשה מה תהיה התשובה.

      ט?ס?ה ראתה רחובות צרים ואפלים, עטופים בערפל סמיך, וגם מחט כסף שנעה לאורו העמום של פנס גז צהוב. צעדים שעימעם הערפל. ידיים הגיחו מבין הצללים ואחזו בכתפיה, ידיים שגררו אותה אל תוך החשכה, כשהיא צורחת. החוט והמחט שנפלו מידיה, הסרטים שנקרעו משערה כשנאבקה. קול מחוספס וכעוס שצעק משהו בלתי–מובן. ואז להב כסוף של סכין שצנח לעברה בחשכה, שיסף את עורה, הקיז את דמה. כאב נורא, כמו של שרפה, וגם אימה צרופה שמעולם לא ידעה כמותה. היא בעטה לעבר האיש שאחז בה בכוח והצליחה להפיל את הסכין מידו; היא חטפה את הלהב והחלה לרוץ, ואז החלה להתנודד והאטה ממהלכה, נחלשת, שעה שדמה התנקז מגופה מהר, מהר כל כך. היא צנחה על הקרקע בסמטה, שמעה צעקה מהוסה של משהו מאחוריה. היא ידעה שהוא רודף אחריה, קיוותה שתמות לפני שיצליח להשיג אותה —

      ופתאום השינוי התנפץ כמו זכוכית. ט?ס?ה נפלה על ברכיה בזעקה, והסרט הקטן והמרופט נפל מידה. כעת זו שוב היתה ידה שלה — א?מה נעלמה, כמו נשל עור שהסירה מעליה. בתוך ראשה שכנה עתה ט?ס?ה לבדה.

      קולה של גברת ב?ל?ק עלה ממרחקים. "תרזה? איפה א?מה?"

      "היא מתה," לחשה ט?ס?ה. "היא מתה בסמטה — דיממה למוות."

      "יופי." גברת דארק התנשפה בסיפוק. "כל הכבוד, תרזה. זה היה טוב מאוד."

      ט?ס?ה לא הגיבה. חזית שמלתה היתה מוכתמת בדם, אבל היא לא חשה כאב. היא ידעה שזה לא הדם שלה; זה כבר קרה בעבר. היא עצמה את עיניה, ראשה הסתחרר בחשכה, והיא אילצה את עצמה להישאר בהכרה מלאה.

      "היינו צריכות לדרוש ממנה שתעשה את זה עוד קודם," אמרה גברת בלק. "כל הסיפור עם הילדה ב??ייליס עדיין מציק לי."
      תשובתה של גברת דארק היתה קצרה. "לא הייתי בטוחה שתעמוד בזה. את זוכרת מה קרה עם האישה ההיא, גברת אדמס."

      ט?ס?ה הבינה מיד על מה הן מדברות. לפני כמה שבועות עברה מהפך והיתה לאישה שנורתה בליבה; דם ניגר על שמלתה והיא מיד שינתה צורה בחזרה, תוך כדי זעקות אימה היסטריות שלא פסקו עד שצמד האחיות הראה לה שלא נפגעה.

      "היא התקדמה פלאים מאז, את לא חושבת, אחותי?" שאלה גברת ב?ל?ק. "בהתחשב בחומר הגלם שקיבלנו — בהתחלה היא אפילו לא ידעה מה היא."

      "אכן, היא היתה חימר גולמי ביותר," הסכימה גברת דארק. "חוללנו כאן נס. קשה לי להאמין שהמגיסטר לא יהיה מרוצה."

      גברת ב?ל?ק עצרה את נשימתה. "זה אומר — את חושבת שהגיע הזמן?"

      "בהחלט, אחותי היקרה. היא מוכנה מאין כמותה. הגיע הזמן שתרזה תפגוש את אדונה." לקולה של גברת דארק היה גוון של שמחה לאיד, צליל כה דוחה עד שחדר גם מבעד לסחרחורת שאחזה בראשה של ט?ס?ה. על מה הן מדברות? מי זה המגיסטר? היא הציצה בשתיים מבעד לעפעפיה העצומים למחצה וראתה את גברת דארק מושכת לפתע בסרט המשי של הפעמון, שזימן את מירנדה לאסוף את ט?ס?ה וללוות אותה בחזרה לחדרה. נדמה שהשיעור של היום נגמר.

      "אולי מחר," אמרה גברת ב?ל?ק, "או אפילו הערב. אם נודיע למגיסטר שתרזה מוכנה, אני מאמינה שימהר הנה ללא דיחוי."

      גברת דארק הקיפה את שולחן הכתיבה כשהיא מגחכת. "ברור לי שאת להוטה לקבל תשלום על כל העבודה הקשה שלנו, אחותי היקרה. אבל זה לא מספיק שתרזה מוכנה. היא מוכרחה להיות גם... ייצוגית. את לא חושבת?"

      גברת ב?ל?ק פנתה ללכת בעקבות אחותה ומילמלה איזו תגובה שנקטעה באמצע כשהדלת נפתחה ומירנדה נכנסה פנימה. פניה נותרו אדישים כתמיד. נדמה שגם המראה של ט?ס?ה, המשתוחחת על הריצפה ומכוסה בדם לא ממש הפתיע אותה. נראה שראתה בחדר הזה דברים גרועים יותר, חשבה לעצמה ט?ס?ה.

      "קחי את הילדה בחזרה לחדרה, מירנדה." הלהיטות נעלמה מקולה של גברת ב?ל?ק, והיא חזרה להיות גסת רוח כהרגלה. "תביאי את החפצים — את יודעת, אלה שהראינו לך — ואז תלבישי ותכיני אותה."

      "החפצים... שהראיתן לי?" קולה של מירנדה נשמע חלול.

      גברת דארק וגברת ב?ל?ק החליפו ביניהן מבטי סלידה ואז קרבו אל מירנדה תוך שהן חוסמות את שדה הראייה של ט?ס?ה. היא שמעה אותן לוחשות לנערה, ואף זיהתה כמה מילים — "שמלות," "מלתחה" וגם "תדאגי לכך שתיראה יפה, עד כמה שאפשר." לבסוף, שמעה ט?ס?ה את ההערה המרושעת, "אני לא בטוחה שמירנדה חכמה מספיק כדי לציית להוראות מעורפלות שכאלה, אחותי."

      תדאגי לכך שתיראה יפה. אבל מה אכפת להן אם היא יפה או לא? הרי הן יכולות לאלץ אותה להיראות איך שהן רק רוצות. מה זה משנה איך היא נראית באמת? ולמה זה חשוב למגיסטר? ובכל זאת, מדבריהן של האחיות הבינה ט?ס?ה שזה אכן חשוב.

      גברת ב?ל?ק יצאה מהחדר, ואחותה מיהרה אחריה, כהרגלה. גברת דארק נעצרה בפתח החדר והביטה בט?ס?ה. "זכרי, תרזה," אמרה האישה, "שכל ההכנות שלנו היו ליום הזה — ללילה הזה." היא אספה את חצאיתה בשתי ידיה הגרומות. "אל תאכזבי אותנו."