פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "ריח של בית": סיפור קצר מתוך אסופת סיפורי המד"ב "היה יהיה"

      בעולם שבו כולם לוקחים כדור שמשכיח רגשות, בחורה אחת לא מסוגלת. סיפור מתוך ספר מדע-בדיוני ישראלי חדש, "היה יהיה"

      "היה יהיה - אסופת ספרות ספקטלטיבית"
      255 עמודים
      הוצאת "דני ספרים"

      "היה יהיה" היא אסופה של תשעה סיפורי פנטזיה ישראליים מקוריים. בין הכותבים: ורד טורטמן, לילי דאי, יעל פורמן ועוד.

      ריח של בית / ורד טוכטרמן

      "אני כל כך שונא את הריח הזה," אומר בוריס.
      בלי אומר, רעננה מתכופפת ונושפת על הנרית הדולקת בבסיס מבער השמנים. הדירה תמשיך להדיף ניחוח ברגמוט גם כך, כי היא נוהגת להדליק את המבער כמעט ברגע שבו היא נכנסת הביתה, וזה הריח החביב עליה – "נותן ריח של בית. ריח טבעי של בית," הדגישה המוכרת בחנות הטבע – אבל לפחות ריח החריכה של הח?ל?ב השרוף מסתיר אותו מעט. היא מעקמת את אפה.
      גם בוריס לא ממש משתגע עליו. הוא מנופף בידו בעדינות מול אפו. "איכס."
      "זה תכף יתנדף," היא אומרת.
      הוא מטיל לפיו עוד אינסייד אאוט סלמון סקין, מניח את המקלות ומשעין את ראשו לאחור על משענת הספה. או נכון יותר, על המפית הצבעונית שמכסה את משענת הספה. היא פיזרה כמה כאלה ברחבי הדירה. כל פינת הסלון רוויה ססגוניות, בעיקר בגוני אדמה חמים, אבל גם בכמה שילובים אתניים, שבהם מתאפיין בעיקר שטיחון הקיר.
      גם רעננה משעינה את ראשה לאחור על משענת הספה, בחיקוי כמעט סביר לרגיעה. הוו?לאן שהידקה סביב שולי מיטת הגלריה מתבדר מעט ברוח המאוורר מול עיניה.
      "אז מתי את מפסיקה עם השטויות האלה?" שואל בוריס באגביות. כמעט, כך נראה לרעננה, בשעמום.
      "אלה לא שטויות." זו בקושי מחאה. היא לא מצליחה לגייס מספיק התלהבות כדי למחות באמת.
      "כמה זמן את כבר מתרוצצת בין דירות שכורות?"
      רעננה שותקת לרגע. היא מחפשת את הניסוח הנכון, אבל אין ניסוח כזה. "אני מחפשת את האחת שתתאים לי באמת," היא מתפשרת לבסוף.
      "ושורפת הון כסף על הובלות. ועל עיצובים. ועל בשמים מסריחים –"
      "זה לא בושם, זה שמן ארומטי. זה –"
      "כן, כן, שמענו, בסדר. זה גורם לך להרגיש בבית ובגלל זה את עוברת דירה פעמיים בחוזה."
      רעננה שותקת.
      גם בוריס שותק. אצבעותיו ממוללות בהיסח הדעת את גדילי המפית שראשו נשען עליה.
      "אני –" רעננה פותחת ולא בטוחה איך להמשיך.
      "כדור אחד –" בוריס פותח כמעט באותו רגע, ואז משתתק ומסמן לה להמשיך. אבל המילים לא באות. לבסוף היא נכנעת ואומרת, כמו תמיד, "אני לא רוצה לקחת את הכדורים האלה. לא רוצה." היא מכחישה בתוקף כמה שהיא נשמעת, אפילו לעצמה, כמו ילדה קטנה.
      "נני, תהיי רציונלית," בוריס מרכך את קולו. היא יודעת שזה אומר שהוא מתחיל להתעצבן. "במחירים שאת יכולה להרשות לעצמך, את לא תמצאי דירה שתיתן לך הרגשה של בית. קופסת גפרורים מתפוררת של עשרים מטר רבוע במקרה הטוב, שכבר אלף סטודנטים גרו בה וחירבו אותה לפנייך, לא תיתן לך הרגשה של בית."
      "בית זה לא פונקצייה של –" רעננה מוותרת. היא השתתפה כבר בכל כך הרבה וריאציות שונות של הוויכוח הזה, עם כל כך הרבה אנשים, וזה מעולם לא היה משכנע. וזה לא כל כך שהיא מאמינה בדבריה, כמו שהיא מסרבת להכיר בחלופה.
      "ממה בעצם את פוחדת?" הוא מנסה להגחיך אותה במכוון עכשיו, היא יודעת. "שתחטפי כאב ראש לעשר דקות? שלא תוכלי לשיר יומיים?" הוא מחייך, ושניהם נזכרים במקלחת המשותפת ההיא אחרי הפעם האחרונה שבוריס עבר דירה, ובמאבק שהתפתח ביניהם כשרעננה התאמצה כל כך לסתום את פיו כדי שלא יוכל לשיר. בוריס בהחלט לא התנגד לכדור הפלא, שאותו השיג במחיר מוזל בפארם שבו עבד, ונטל אותו בכל פעם שעבר דירה. הוא כבר ידע היטב מניסיונו שאבדן חולף של היכולת לשיר בלי לזייף הוא אחת מתופעות הלוואי המעטות והלא ממש מובנות של דומסטול, ולא נכנס מזה ללחץ. רעננה כן. עם זאת, הניסיון לסתום את פיו של גבר הגבוה ממנה בראש שלם וחלקלק מסבון – שמתעקש לזייף את "Welcome to the house of fun" – התגלה כחוויה משעשעת (ומתסכלת) בהרבה מכפי שתכננה, והוא הסיח את דעתה מהתהייה מה בדיוק עושה הכדור למוחו של הגבר שהיא אוהבת, שיוצר תופעה משונה כל כך.
      היא מתחילה לומר משהו, לנסות להסביר לו – שוב – את מה שאפילו לעצמה היא לא ממש יכולה להסביר, כשנשמע צליל המסרון מכיוון הטלפון שלה. היא נאנחת, מרימה את המכשיר ומסתכלת בצג.
      אמא בבית חולים. תתקשרי דחוף. אבא.
      היא מקללת מכל הלב וכמעט מעיפה את המכשיר מידה. לאחר מכן היא משנה את דעתה ומתקשרת לאמא שלה. השיחה עוברת מיד למענה קולי.
      היא מסתכלת במכשיר לרגע ותוהה מה לעשות עכשיו. הייתכן שלא מדובר במניפולציה שתכליתה לגרום לה להתקשר? האם הפעם זה באמת?
      "מה קרה?" בוריס מקמט את מצחו לעברה.
      היא מסתכלת במכשיר ולא בטוחה שהיא יודעת מה לענות. לבסוף היא מושכת בכתפיה ומתקשרת אל אביה.
      הוא עונה בצלצול השני וקולו מלא הקלה. "רעננה?"
      "כן, זאת אני." קולה צונן. אצבעה מגששת אל כפתור הניתוק. אבל היא תשאל קודם. "מה הייתה ההודעה הזאת?"
      "אנחנו בבית חולים," הוא אומר בחיפזון. הוא למוד ניסיון, וכבר יודע כמה מהר תנתק. "אמא –"
      "תן לי אותה."
      " – בדיוק נכנסה לניתוח."
      רעננה מרגישה שהש?ערות על עורפה סומרות, שעור פניה מעקצץ. הייתכן? הייתכן שזה באמת?
      "מה קרה?"
      "הכלב של אפרת. הוא נשך אותה. בפנים..." הוא משתנק. הוא ממש משתנק. "הוא השתגע. היא... העין..."
      רעננה מרגישה דקירה חדה של בהלה. "איזה ניתוח?"
      הוא נושם עמוק, וכשהוא מדבר שוב הוא נשמע קצת יותר קוהרנטי. "יש לה סדק בארובת העין, הם צריכים להוריד לחץ כדי להציל את העין, או משהו כזה. והפנים שלה..." הוא שוב נושם עמוק.
      היא אומרת, "אני באה."
      "רגע," הוא אומר. "אנחנו צריכים כמה דברים שלה מהבית. לא הבאנו כלום..."
      אז בגלל זה התקשרת אל?י, חושבת רעננה. לא כי היה לך כל כך דחוף שאני אדע שאמא שלי בבית חולים. והפעם לא בגללך, לשם שינוי. בקול היא אומרת, "חכה רגע, שאני אמצא דף."

      בוריס נוהג, תבורך נשמתו הדאגנית. הוא ראה את הידיים שלה רועדות ולקח את המפתחות מעל הארגונית עוד לפני שהיא הספיקה לחשוב על זה. אם הייתה חושבת, אולי הייתה מתנגדת. בינתיים, היא יושבת במושב הנוסע ובוהה במכוניות האחרות בכביש בלי לראות, מתאמצת שלא לחשוב על המקום שאליו היא הולכת עכשיו, על עומס ניחוחות הזיכרון שיתקפו את חושיה כשתיכנס לשם. רק כשעוד ועוד מכוניות מדליקות את פנסיהן באורו הגווע של היום, היא מבינה שהיא מסתנוורת מהן כל כך כי עיניה מלאות דמעות. היא מקללת לעצמה.
      בוריס מעיף אליה מבט מדי פעם, אבל לא אומר דבר. הוא כבר יודע שכשהיא במצב רוח כזה, עדיף להניח לה להתבשל בשקט. אבל היא רוצה לספר לו. היא כמעט פותחת את פיה לומר לו, לומר לו – היא נוצרת את מילותיה כשהיא מבינה שהיא אפילו לא בטוחה מה לומר לו, ושאין לה כוח להתחיל לחשוב עכשיו מה לומר, ואיך.
      אחרי שהוא שומע אותה כבר פעם שנייה שואפת אוויר כדי לומר משהו, אבל שותקת, בוריס כנראה מבין שהגיע הזמן להפר את השתיקה. "אז... כלב." הוא נשמע מהוסס.
      "הכלב של אפרת. יאנוש. לברדור מעורב מתוק. מת על אמא שלי. לא מבינה את זה."
      "מה קרה?"
      "לא בדיוק הבנתי. השתגע פתאום. התנפל עליה. על הפנים." היא מכסה את פניה בידיה, מנסה להעלים מהם את התחושה שהרגישה מאז ששמעה את זה, של שיניים חדות ננעצות בפניה ונשימת כלב מהבילה צורבת בעיניה. ההזדהות הזאת תמיד הייתה הקללה שלה. גם כשאביה... אמה שאלה תמיד, "למה את כל כך כועסת עליו? זה לא שהוא עשה לך משהו."
      אבל זהו, שהיא הרגישה הכול, בכל זאת. ולא יכלה להקהות דבר.
      "ולא היה שום סימן?"
      "מה זה משנה עכשיו?" היא מנתקת את ידיה מעל פניה וכמעט צועקת עליו, ואז נושמת עמוק ומרגיעה את עצמה. בוריס רק רוצה להסיח את דעתה, היא אומרת לעצמה. הוא לא רוצה שהיא תישאר לבד עם המחשבות. והוא צודק. בקול אחר היא אומרת, "קשה לדעת. עם כל הבלגן של המעבר –"
      "איזה מעבר?" הוא פונה אליה בחדות, ומיד מחזיר את מבטו אל הכביש, שם אורות של משאית שפונה מולם מסנוורים את שניהם לרגע.
      "אפרת עברה דירה לפני כמה שבועות. המשכנתא הייתה גדולה להם, הם היו צריכים למכור –"
      "זה לא חשוב כרגע, נני. תחשבי טוב – יכול להיות שהכלב הגיב גרוע למעבר?"
      רעננה לא מבינה את הדריכות המוזרה בקולו. "נו, כן, ברור. הוא היה עצבני. אני די בטוחה שאמא שלי סיפרה לי משהו שאפרת אמרה לה על זה, אבל אתה מכיר את הסיפורים של אמא שלי. לא לגמרי הקשבתי." היא מחייכת חיוך עגום. "אני חושבת שהיא אמרה משהו על זה שאפרת נדבקה מהעצבנות שלו, או משהו כזה. כן, היא הייתה מבסוטית שהיא יכולה לומר שחברה שלה מתנהגת כמו כלבה." עכשיו היא מצחקקת, והצחקוק חד ופוצע כמו עלה משונן של חוח.
      "הא," הוא אומר, כמו לעצמו. "נני, חשוב מאוד שתבררי את זה. בעיקר –" הוא משתתק, מחפש מילים. יש משהו שהוא לא רוצה לומר.
      היא מפנה אליו מבט שואל. לבסוף הוא מושך בכתפיו כמי שהחליט החלטה שלא מוצאת חן בעיניו. "דומסטול. לא כולם מודעים לזה שאסור לתת לכלבים דומסטול." הוא מכחכח. "כשקונים בבית המרקחת אצלנו, הרוקחים תמיד מזהירים. וגם אני, כשאני רואה שמישהו לוקח את זה... אבל לרוב לא יוצא להזהיר את מי שקונה את זה מהמדפים. ולא כולם קוראים את העלון לצרכן."
      נשימותיה קצרות ומהירות. "מה קשור דומסטול לכאן?"
      "נני, אם שיגע אותה שהכלב לא מתרגל למעבר, ואם במקום להתייעץ עם וטרינר היא החליטה על דעת עצמה לתת לו דומסטול כדי להרגיע אותו..."
      "חרא." עיניה של רננה עוקבות אחרי העצים הבורחים מהם לאחור, אבל מחשבותיה לא נוגעות בהם. "שוב הפתרונות הקלים והמזויפים האלה חוזרים אלינו כמו בומרנג." הכעס מרעיד את קולה. "אנשים לא רוצים להתמודד עם החיים כמו שהם, ואז..." היא פונה אליו. "ואת החרא הזה אתה מנסה לדחוף לי? מה לעזאזל חשבת?" והיא יודעת שהיא לא הוגנת. היא יודעת, אבל לא מעניין אותה. היא לא רוצה להיות הוגנת.
      "נני..."
      "מה אתה חושב, שאפשר למחוק ככה רגשות ולתכנת מחדש את המוח בלי לשלם על זה מחיר? שאפשר לברוח מכל מה שקשה אל גן עדן מלאכותי? בסוף זה דופק אותנו."
      הוא מסתכל בה, כמעט אומר משהו, אבל שותק. היא הייתה מעדיפה שהוא יענה, מה שהיה מאפשר לה להתפרץ עליו כמו שצריך, אבל לא, הוא עושה את הדבר החכם. הוא שותק. ולכן גם היא נאלצת לשתוק, ולזעום בשקט. עד שהם מגיעים לבית הוריה, והיא יורדת. בוריס נשאר לחכות לה במכונית.

      הבית אפלולי וחם כשהיא פותחת את הדלת, ובאוויר עומד ריח מחניק במקצת, אולי של זבל שמישהו היה צריך לפנות ולא פינה. כשהיא נכנסת, אותה מרצפת רעועה מתנדנדת תחת רגלה כתמיד, ובבת אחת היא חוזרת לבית ילדותה, לזרוק את הילקוט בפינה ולמהר אל החדר, מהר, מהר, לפני שתשמע משהו שהיא לא רוצה לשמוע.
      היא עוברת מהר על פני הסלון שהספות בו עוד מרופדות באותו ריפוד צהבהב מכוער ומוכתם שנותר מימי ילדותה, נכנסת לחדר שהיה פעם שלה ועכשיו הוא חדר תפירה ומחסן כללי, ופותחת את דלת ארון הקיר, שבתוכו עדיין יש שיירים מגורדים של מדבקות שהיא הדביקה פעם. אביה רתח כשגילה את המדבקות ודרש ממנה להסיר אותן, אבל הן מעולם לא ירדו עד הסוף. בין השאר כי לא באמת ניסתה. היום היא מרוצה מזה: היא יודעת שבכל פעם שאביה פותח את הארון הזה, המדבקות המגורדות-למחצה מסתכלות בו בהתרסה. הנה רוח שניסית להכניע ולא הצלחת. היא מלטפת במהירות את המדבקות המגורדות, ושולפת את התיק שאביה אמר לה שיימצא שם. היא מתחילה למלא אותו.
      כל צעד בין קירות הטפט-בז' המתקלפים שסוגרים עליה מזכיר לה רגעים. הנה, פה היו מסמנים את הגובה שלה כשגדלה – הטפט כיסה על הסימונים. ופה היא נפלה ופתחה את השפה כשפגעה במשקוף, תוך ריצה פרועה לחדר כדי להתחמק מקולותיה של עוד מריבה עם סוף ידוע מראש. המריבה ההיא דווקא נקטעה כשלקחו אותה לחדר מיון – לשם שינוי אותה ולא את אמא – אבל היא הבינה שלא, היא לא מצאה פתרון קסם למריבות כשהם התחילו לריב על מי אחראי לכך שלא שמרו עליה כמו שצריך. ופה... היא דוחסת לתוך התיק עוד כותונת לילה של אמה ומנערת את ראשה. היא לא רוצה להיזכר ברגעים ההם, לא הטובים ולא הרעים. בכל רגע הבועה שבתוך לבה מתנפחת, ככל שהקירות מושיטים אליה את ידיהם, אל תוך קרביה, ומזכירים לה מאין באה.
      כשהתיק מלא היא כבר מתנשפת כאילו עסקה בפעילות גופנית מאומצת. היא נשענת לרגע על הקיר, מניחה לו לחבק את גבה, מניחה לאצבעותיה לתור את הפסים המוכרים, החלקלקים, של הטפט הישן. לאחר מכן היא מתנערת ובועטת את עצמה מהקיר. היא נושמת עמוק ופותחת את דלת הכניסה. היא מהססת רגע בנחיריים מתרחבים, כשהריח הלא נעים משתלט על אפה, ולבסוף עוזבת את הדלת, ניגשת לפח שמתחת לכיור המטבח ושולפת את השקית הנוזלת, תוחבת אותה לתוך שקית נוספת ולוקחת אותה א?תה אל הדלת, כשהתיק ביד השנייה. היא יוצאת מהדלת וסוגרת אותה בהחלטיות, מקפידה מאוד שלא להסתכל לאחור, משתדלת שסגירת הדלת תקטע את שובל הזיכרונות שנישא מאחוריה.
      כשהיא עוברת על פני בוריס הממתין במכונית היא מסמנת לו שימתין לרגע בזמן שהיא הולכת לזרוק את הזבל במכולה, אבל מקפידה מאוד שלא יראה את עיניה. היא לא רוצה שיראה את עיניה.

      בוריס השאיר אותה בביתה, בשתיקה. הוא ניסה לשכנע אותה כן לבוא לבית החולים, כן להביא את התיק בעצמה, אבל היא סירבה בתוקף. היא לא מסוגלת לראות את אביה עכשיו. היא מרגישה כאילו כל המגננות שלה מעורערות, כאילו לא תוכל להגן על עצמה מפניו כראוי. בוריס בחור טוב, הוא ייקח את התיק. לא באמת צריכים אותה בשביל זה, ואת אמה תראה כבר אחרי שתתעורר מההרדמה. אחרי שאביה ילך לישון.
      היא פותחת את הדלת. ביתו של אדם הוא מבצרו, והיא מנסה להתבצר, להתעטף בקירות שלה, לחסום את העבר שיישאר בחוץ. היא מנגבת את עיניה בתנועה מהירה ונרגזת של ידה, מושכת באפה, המסרב להשתחרר מעריצותן של הדמעות הממתינות, ונשענת על הקיר, אצבעותיה מגששות לאורכו, רוצות לעקוב אחר פסים, אבל מוצאות רק את החספוס היבש והלא נעים של צבע פלסטי שגרתי. היא מסתכלת סביבה, ימינה, שמאלה, מחפשת במה להיאחז. התמונה הקטנה על הקיר, רישום עט שחור של סוס שקנתה בשוק האמנים. שרשרת החרוזים מאילת. המטפחת בצבעי אדמה שמסתירה את המזגן הישן והלא פועל ושעליה היא גם תולה תכשיטים.
      דבר מאלה לא מספק לה מפלט. עיניה עוברות עליהם והם זרים ולא מדברים אליה. היא מנסה להשתלט על הרעד בגופה, ניגשת אל המטבחון, אל המגרה שמתחת לטוסטר-אובן, ופותחת אותה.
      יש שם קופסה של דומסטול, שבוריס הביא לה כשעברה לכאן. היא לא זרקה אותה לפח רק כי לא רצתה לבזבז את כספו של בוריס. היא קיוותה שתצליח בכל זאת לשכנע אותו לקחת אותה לעצמו, בבוא הרגע. לא שהיא רוצה שהוא ייקח את הזבל הזה, לא. אבל שלא יזרוק את כספו סתם. זה לא שיש לו יותר מדי.
      היא מנערת את ראשה, מושכת שוב באפה והופכת את הקופסה. כן, עדיין בתוקף. היא מחזירה אותה בעדינות אל המגרה.
      לא עכשיו. היא תצטרך ללכת לבקר את אמה מאוחר יותר. היא לא תוכל להישאר בבית עשרים וארבע שעות (מומלץ: לפחות שלושים ושש) כדי לאפשר לדומסטול לחולל את הקסם ההורמונלי שלו. זה יצטרך לחכות. היא תצטרך לחכות.
      והיא בקושי מסוגלת. היא מסתכלת סביבה, בקירות הסוגרים על החלל הקטן, בעיצוב הזול אך המושקע, בכריות הקישוט, בתמונות הקטנות והמתוחכמות, ולא יכולה לחכות לרגע שבו הם יהיו שלה, והיא תהיה שלהם.