פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עושים CTRL Z: למה לא התקשרת אליי?

      הגולשת האנונימית מספר לנו על מפגש מלא קסם עם בחור בתחנת האוטובוס, שגרם לה להרגיש שמשהו מופלא עומד לקרות. ואז באה האכזבה

      זה היה ממש מוקדם בבוקר. השמש הפתיעה את החושך באיזה רבע שעה מוקדם מדי. עמדתי בתחנה, מחכה לאוטובוס, מחשבת את השפעת האיחור הזה על המשך סדר היום שלי, והיום הזה, שרק נולד, כבר נראה כמו משהו שהייתי רוצה שייגמר. למרות שכבר שבוע החזקתי מעמד בגמילה, הרגשתי שההמתנה לאוטובוס הורגת אותי והדלקתי סיגריה.

      השאיפה הראשונה הייתה שוות ערך לגן עדן. היה משהו מתוק ונעים בבריחה הזאת. נהניתי מהשמש שזורחת והקרניים הדקות שלה דרך העננים, והייתי כל כך שקועה במראה שבקושי אותך אומר: "היי, יש לך עוד אחת?"

      היה לך שילוב של עיניים מחייכות וגומות חן שובות, אפילו הנוף הדמיוני שלי הצליח להתעמעם מול החיוך שלך. "כן... בטח", עניתי מבולבלת. הפכתי את התיק כמה פעמיים, פתאום הוא נראה לי כל כך מבולגן, לא הצלחתי למצוא את הקופסה. הרמתי את הראש ואמרתי, לא בלי כעס, "מצטערת, זאת כנראה האחרונה". ואתה? אתה חייכת, גומות החן שלך הפכו לעמוקות והעיניים צחקו אפילו יותר, וזה אפילו לא נראה כאילו אתה צוחק לי. "אז אני יכול שאכטה?"

      חייכתי, כנראה לראשונה באותו יום. לא אמרתי כלום אבל לקחתי שאיפה עמוקה והושטתי לך אותה. עישנת את הסיגריה כאילו זה ג'וינט, הסתכלתי לך בעיניים ולא הצלחתי לראות את הסטלן, לא נראית לי בחור כזה... "תודה", אמרת בחיוך, "הייתי צריך את זה".
      "הי, תמיד פה בשבילך... אם תצטרך אי פעם שאכטה, כן?"
      שנינו צחקנו הסתכלתי לך בעיניים הצוחקות וחשבתי שאולי זה לא יום נורא כל כך.
      "אז לאן את נוסעת?..."

      אחר כך עברנו לשיחות עומק על הורים גרושים ואהבה וסמים קלים ואוטובוסים שמאחרים, ועל זריחות יפיפיות בתחנה המרכזית. שנינו פספסנו שני אוטובוסים, אבל פתאום לא היה לי אכפת, הסיגריה נגמרה מזמן אבל השיחה המשיכה הלאה והלאה. "אם הייתי יכול לחיות יותר מפעם אחת...", צחקת, "הייתי צייר, ונהג מרוצים, חשפן, נגר, הייתי בטח טייס ומתאגרף ורקדן..."
      "רקדן?" צחקתי.
      "רקדן הפתיע אותך אבל חשפן לא?"
      שוב צחקנו ביחד, עברה לי צמרמורת בגב. "אתה רוקד?" שאלתי כשנרגענו, "אולי פעם אני אקח אותך".

      פתאום יכולתי לדמיין את זה, נסיעות משותפות באוטובוסים, שיחות באמצע הלילה, ואת החיוך שלך על איזה תמונה משותפת בפייסבוק. יכולתי לדמיין אותנו מתנשקים, במיליון מקומות, במיליון סיטואציות, אבל בעיקר בתחנה המרכזית, בבוקר, על סיגריה אחת לשניים, עכשיו...

      אני לא זוכרת מי אמר שבכל זאת כנראה הגיע הזמן שכל אחד יעלה על האוטובוס שלו, אבל אפילו בפרידה הזאת היה משהו מרגש, משהו אמיתי. ביקשת את הטלפון שלי. עשר הספרות המוכרות האלה מעולם לא עשו לי טוב כל כך על הלב, למרות שכבר יצא לי לדקלם אותן בסיטואציות מרגשות יותר ופחות, אבל אף פעם לא ככה, אף פעם לא תוך דמיון חסר מעצורים על ארוחות בוקר משותפות והיכרות עם אמא שלך המקסימה...

      ואז לא התקשרת.

      במשך שבועות, חודשים, ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. איפה טעיתי. היום אני רוצה להאמין שאני בסדר גמור, משהו בך כנראה לא היה אמיץ מספיק, או נכון מספיק, ואולי לא באתי בזמן הנכון...

      ועדיין, אני מתחרטת על הזריחה ההיא, ועל הלב שלי שפתחתי בפניך, ועל הסיגריה ההיא שהביאה אותך, סיגריה מקוללת, בשביל מה הדלקתי אותה בכלל?

      לפחות מאז אותו בוקר הפסקתי לעשן.

      אילוסטרציה (ShutterStock)

      גם לכם יש רגע שהייתם רוצים למחוק מהחיים?

      כתבו לנו על הרגע שאותו הייתם רוצים למחוק, ואנחנו נפרסם את סיפורכם באנונימיות מוחלטת

      הקישור לא עובד?

      שלחו לכתובת: zonesupport@walla.net.il
      וציינו בכותרת "CTRL Z"

      מכתבים קודמים במדור:
      "אחרי שעזבתי אותך - גיליתי שאף אחת לא משתווה לך"

      עושים CTRL Z: בכל יום שישי בוואלה! ZONE. מחכים לסיפורים שלכם.