פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      החופש הקטן

      כשסתיו יצאה לחופש הגדול, היא קיבלה מבית הספר דף הוראות איך להתלבש בחופש. וקצת נמאס לה שבית הספר נדחף לה לחיים גם כשהיא בחופש

      עם סיום הלימודים כולנו קיבלנו את התעודה (שתכלס, אחרי הבגרות הראשונה כבר מעניינת את התחת), ואיתה רשימת הספרים של שנה הבאה (כדי להזכיר לנו שהחופש קצר ולא להתלהב). אבל אצלנו, הבנות הדתיות, צורף גם דף הוראות לחופש הגדול, שמסביר איך לנצל את החופש כדי להתקרב להוא שבמרומים. דף בשם "את והקב"ה".

      זה אמנם נשמע כמו רומן נעורים, אבל מדובר בדף שנועד להזכיר לך מי הביא אותך עד הלום. נאום תודה, ונשיקה לדודות. דף שמרכז בתוכו את כל ההוראות להתנהגות כשרה וחסודה בזמן החופש, כשאת משוחררת מהשגחת בית הספר.
      הנהלת בית הספר לא ממש מתייחסת לעובדה שרק עשירית מהשכבה יורדת מרצון לתפילה כל בוקר, או לכך שאולי הגיע הזמן לפשרה בין הדרישה לחצאית עד הברך למיני שחצי מהשכבה מגיעה איתו. והדף הזה בסוף שנה, שרובנו רק קיבלנו, צחקנו וזרקנו, מראה שוב כמה רחוקה המסגרת מרוב תלמידותיה.

      הצילו, בן!

      "את והקב"ה" בא להזכיר לתלמידה שהקב"ה צופה בה גם כשהיא בחופש, אז הישמרי פן תחטאי ותסטי למיני רעות וחטאים כמו מכנסיים, או שתשכחי את העובדה שאת צריכה להתפלל לפחות פעם אחת ביום.

      קחו לדוגמא את הרחיצה בים ובבריכה. ההוראות בדף הן "לא לשכוח את העניין ההלכתי לרחצה בבריכות ובחופי ים שאין מתרחצים בהם נשים וגברים יחדיו ". כן, בנות דתיות יקרות, לא לשכוח לא להיות עם בנים. רצוי גם לא להתקרב אליהם, ולא לגעת בהם. אל תחטיאו בבקשה את הצדיקים המסכנים האלה. אם לא הייתי יודעת, הייתי עלולה לחשוב שבנות פשוט מסתובבות ברחוב בבגדים מינימליים, עובדות בצומת ומבקשות מבנים לצלול להן לתוך המחשוף. אם רק ההנהלה הייתה יודעת שלמרות שאני דתייה, בחיים לא הייתי בחוף נפרד, ואני אפילו לא יודעת איפה למצוא אחד כזה.

      בית הספר שלי נמנה עם הדתיים ה'רגילים', דרך האמצע, דתיים לאומיים או איך שתקראו להם - שאוהבים להסתכל על החילונים ועל החרדים בהתנשאות ולומר: "יופי לנו, אנחנו מאוזנים". אני אוהבת להיות חלק מהקבוצה הזאת שמאזנת. אני לא מאמינה שסבא של סבא רבא שלי היה קוף עם אגודלים, אלא בתיאוריה שהיה פעם איזה גן סופר-כיפי עם תפוחים אסורים, אך בו זמנית מתנגדת לתפיסה לפיה עליי ללכת עם גרביונים בקיץ. זה ממילא איסור קצת מיותר - אם רק רוצים למנוע מבנים להתפתות למישהי, הרבה יותר אפקטיבי להגיד לה לא להוריד שערות ברגליים בקיץ. אף אחד לא יתקרב אליה.

      העיקר שתכסי את הברך, השאר פחות חשוב

      אבל אם אני בקבוצה שמגדירה את עצמה מאוזנת - איך זה שכל הזמן מופר לי האיזון? אין לנו בעיה עם טלוויזיה, אבל יש לנו בעיה עם יותר מחצי התכנים שמופיעים בה; אין לנו בעיה עם לבוש מודרני, אבל אנחנו לא יכולים בדרך כלל ללבוש אותו לפני שהוספנו תחתיות, עליוניות ומה שביניהן; ואין לנו בעיה להשתלב בחברה כל עוד אנחנו לא משתלבים בחברה. אז איך אני בכל זאת מגדירה את עצמי כחלק מהקבוצה הזו, אם בעיניי החצאית לא צריכה להיות כזאת ארוכה והשרוול שלושת רבעי פשוט לא אקטואלי (כן, גם בנות מזיעות)? זה מרגיש כאילו החינוך הדתי שם דגש על חיצוניות טובה במקום פנימיות טובה. תהיי רכלנית, צבועה, ביצ'ית - אבל תעשי את זה בבגדים שמכסים לך את הטוסיק.

      בסוף שנת הלימודים עשו לנו את ה-שיחה, שהיא בעצם סיכום כל השיחות במשפט אחד: "החופש זה הזמן שאתן אחראיות על עצמכן, וזו ההזדמנות שלכן". אל תחשבו שהתכוונו פה להזדמנות ליהנות או להרחיב אופקים או לעבוד, התכוונו פה להזדמנות ללבוש חצאיות עד הברך ולא לחטוא גם בקיץ. וזה מקומם אותי, ולא זה לא איזו התמרדות-לשם-התמרדות: אף אחד לא רוצה שיכתיבו לו את החיים וינהלו לו אותם. אני אנהל את הקשר שלי עם הקב"ה איך שאני רוצה, בין אם אני בוחרת לנהל אותו כשאני לובשת חצאית לבין אם אני עם שורטס וגופייה. כי זו החלטה שלי, והגיע הזמן שגם כל השאר יפנימו - יש מתחם ביניים בין דוסה לשרמוטה.