פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאלה פתוחה: אחי הטריד אותי מינית

      אחרי הטריד אותי מינית ומאז קשה לי לתפקד - מה לעשות? ואיך לגרום לאנשים לשים לב אליי? פסיכולוג ארז עונה לשאלות שלכם

      בת 18 שואלת:

      אני הכי קטנה בבית. לפני כשנה אחי ניסה להתקרב אליי לאט לאט, עד שבשלב מסוים זה הפך להיות מיני. הוא לא הצליח לעשות לי כלום, כי ברגע האחרון איבדתי את ההכרה והוא נבהל, אך הוא כן הפשיט אותי ונגע בי.

      אותי זה טלטל, ואחרי חצי שנה של מאבקים של אנשים איתי הסכמתי ללכת לטיפול, אך הפסקתי אותו לפני כחודש כי ראיתי שאיני מסוגלת לדבר ולספר על זה עם איש (לפחות לא פנים מול פנים). אני גם לא מסוגלת להתקרב לגברים (ואפילו על חתונה בעתיד איני רוצה לשמוע - למרות שזה עוד רחוק).

      אני לא כל כך יודעת להסביר את התחושות שלי, אך נכנסתי לבועה שאני לא מצליחה לצאת ממנה. אפילו גופנית הגוף שלי נהיה חולה (חסימת מעיים ודלקת במעי הגס), ואמרו לי שזה כתוצאה מלחץ ממה שעברתי - אבל היום, אחרי שנה, אני לא אמורה להרגיש הקלה? למה אני מרגישה יותר קשה מהזמן שזה קרה?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      בת 18 יקרה,

      האירוע שעברת הוא באמת מטלטל וטראומטי. אחיך הגדול, מי שהיה אמור להיות דמות ששומרת עלייך, חצה גבול באופן בוטה ופוגע. ההכרה במה שקרה היא תהליך שלוקח זמן. פעמים רבות נפגעים ונפגעות תקיפה מינית רוצים להפחית במשמעות וכאב של אירוע כזה, מתוך משאלה לשכוח אותו ולשים אותו מאחור . לכן עשוי לקחת זמן עד שתכירי במה שקרה ובהשלכות של האירוע, וזה בסדר גמור. זה חלק בריא וטבעי מהתהליך.

      העובדה שנפגעת מאחיך הופכת את ההתמודדות לקשה יותר מאשר אילו היה זה אדם זר (וברוב המקרים של פגיעה אכן הפוגע הוא אדם שמוכר לנפגע). בגלל הקרבה והאמון הטבעיים שרחשת לאחיך - נוצרה פגיעה באמון הבסיסי הזה, ועל אחת כמה וכמה בגברים שאינם בני משפחה. בנוסף, אני מניח שעצם זה שאת רואה אותו לעיתים קרובות מקשה מאוד על ההתמודדות.

      לא ציינת מי יודע על הפגיעה, אבל אם הדבר נשמר בסוד מההורים או מבני משפחה אחרים, זה בהחלט מוסיף למצוקה ולקושי. החיים בתוך ידיעה שדבר כזה אירע והעולם ממשיך להתנהג רגיל הם כאב בלתי נסבל.

      כאשר ניתן לבוא במגע עם הכאב ולדבר על הפגיעה, בהחלט יש אפשרות להתגבר על האירועים הללו ולהמשיך בחיים בריאים. אך זה מצריך זמן ועבודה רגשית כדי לשקם את האמון שנפגע. כדי לעבור את התהליך הזה את בהחלט זקוקה לטיפול, לכן אם את יכולה לחזור לטיפול הייתי ממליץ לך לעשות זאת.

      בשלב הזה את לא חייבת לדבר מיד על הטראומה. באופן טבעי זה יכול לקחת זמן עד שתרגישי שאת יכולה לבטוח במטפלת שלך בדברים הללו. את יכולה בינתיים לדבר על נושאים אחרים בחיים שלך, על האופן שבו הטראומה משפיעה עליך (ולא ממש על הזיכרונות של האירוע), ואת יכולה גם לכתוב למטפלת מכתבים אם קל לך יותר להתבטא בכתב.

      אם את רוצה את יכולה גם לנסות מטפלת אחרת, או להגיע לטיפול שהוא פחות ורבאלי כמו טיפול באומנות. אך חשוב שהמטפלת או מטפל אליהם תגיעי יהיו כאלה שיש להם ניסיון בעבודה עם פגיעה מינית. ישנן דרכים רבות להיות במגע עם הכאב ואפשר למצוא את הדרך לעשות זאת. את בהחלט יכולה לגשת למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית לפגישת ייעוץ, או ליצור איתם קשר בטלפון (בטלפון 1202 מכל טלפון) ולחשוב ביחד איך ניתן להפנות אותך לטיפול וסיוע מתאימים.

      בת 17 שואלת:

      בזמן האחרון שמתי לב שאין לי נוכחות. כשאני מדברת אף אחד לא מקשיב לי, גם כשאני מדברת חזק אף אחד לא שומע אותי. בנוסף, הרבה פעמים אנשים לא שמים לב אליי, לא רואים אותי כאילו אני לא קיימת. רציתי לדעת איך אפשר לשנות את זה? איך לגרום לאנשים לשים לב שאני כאן?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      בת 17 יקרה,

      הרצון להרגיש יותר במרכז העניינים ולזכות בתשומת לב הוא טבעי. עם זאת, חיזוק הנוכחות שלך קשור בחיבור למי שאת ולמה את מרגישה וחושבת באמת בכל סיטואציה, ופחות בעשיית שינוי כדי להתאים עצמך לסביבה. התהליך של להרגיש לגיטימיות רבה יותר לגבי עצמך עשוי לקחת זמן, ואין צורך לעשות מאמץ מוגבר כדי להאיץ אותו ולקבל הכרה.

      ייתכן מאוד שבקבוצות בהן את נמצאת כרגע באמת קשה לתפוס מקום ולקבל תשומת לב (אם שאר האנשים בקבוצה לא קשובים, דעתניים, קולניים וכו'), ובקבוצות אחרות תרגישי שזה קורה באופן יותר טבעי. בנוסף, יכול להיות שהמזג שלך הוא מעט יותר מופנם או כזה ש"מתחמם לאט", ואת צריכה להרגיש ביטחון לפני שאת מדברת, וזה לגיטימי. הדבר החשוב יהיה לנסות למצוא את המקומות שמתאימים לאופי שלך, ופחות להתאמץ במקומות שזה לא עובד או לדבר רק כדי להרגיש נוכחת.

      את יכולה גם לנסות להיות משמעותית בקבוצות קטנות יותר, או בקשרים של אחד על אחד. ייתכן מאוד שעם הזמן תרגישי יותר משמעותית עבור יחידים ופחות תרגישי את הצורך לדבר רק כדי לתפוס מקום. אז כאשר באמת תבחרי לדבר, אנשים יקשיבו לך יותר.

      בת 15 שואלת:

      אני לא יודעת מה לעשות, אני מבולבלת. אני אוהבת מישהו כבר שנתיים ולא יודעת איך להגיד לו את זה. נפגשנו כמה פעמים והיה לנו כיף, אבל אני מפחדת להגיד לו את זה כי אולי הוא יפסיק לדבר איתי. אני חוששת גם כי ההורים של שנינו הם חברים מאוד קרובים.

      אני כבר לא יודעת מה לעשות - להגיד לו או לא?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      בת 15 יקרה,

      אם את חוששת מהמבוכה שכרוכה בגילוי רגשות אהבה שלך כלפיו, ומרגישה חוסר ודאות לגבי הרגשות שלו כלפייך - את יכולה כרגע לשמור על עצמך ולא להיחשף. את לא חייבת לומר את הדברים באופן מפורש. את יכולה רק לומר לו שהיה לך כיף איתו ולנסות ליזום איתו פגישות נוספות ולבדוק הוא נענה. את יכולה להזמין אותו לבלות איתך או להזמין אותו עם חברים להצטרף למפגשים יחד עם חברות שלך, מה שירגיש פחות מחייב.

      המבוכה שכרוכה בזה שההורים מכירים ועשויים להפוך מודעים לרגשות הרומנטיים שלך היא נורמלית, עם זאת - רגשות כאלה הם לא זרים להם, ובסופו של דבר זו ממש לא בושה לאהוב. להיפך, זה חי ומעניין, ולהרשות לעצמך להתחיל איתו זה אמיץ וראוי להערכה. נסי לראות את הניסיון הזה בהומור וקלילות, כמו הרפתקה אליה את יוצאת. אולי תחזרי עם אוצר, אולי "רק" עם סיפור.

      ארז קרנר הוא פסיכולוג מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. עובד עם נוער בסיכון בתל אביב, מטפל ביחידת המתבגרים של מכון סאמיט ובקליניקה פרטית.

      גם אתם רוצים לשאול משהו את הפסיכולוג שלנו? כתבו לנו, בציון הגיל שלכם בלבד, והפסיכולוג ארז יענה גם לכם!

      הלינק לא עובד?
      שלחו לכתובת המייל zonesupport@walla.net.il

      שאלה פתוחה עם הפסיכולוג ארז: בכל יום חמישי בוואלה! ZONE