פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק ראשון מתוך "יומני הערפד - המאבק"

      פרק ראשון מתוך הספר "יומני הערפד - המאבק" שיוצא בימים אלה לחנויות

      בספר השני בסדרת "יומני הערפד", אליינה ג’ילברט נוכחת לדעת שהדבר המסוכן ביותר הוא לא להיות נחשקת על ידי ערפד אחד - אלא על ידי שני ערפדים. בעוד סטפן נאבק כדי לכבוש את צמאונו לדם, אחיו דיימון ממשיך בניסיונותיו חסרי המעצורים לכבוש את ליבה של אליינה. תפנית דרמטית מאלצת את אליינה לסכן את היותה בת תמותה.

      "יומני הערפד - המאבק"
      מאת: ל.ג'. סמית
      מאנגלית: רחל אהרוני

      הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים

      קראו את הפרק הראשון ב"יומני הערפד - ההתעוררות"
      "יומני הערפד" בפייסבוק

      1

      "דיימון!"
      רוח מקפיאה הצליפה על שערה של אליינה סביב פניה, הסתערה על הסוודר הדק שלגופה. עלים של עצי אלון הסתחררו בין שורות מצבות הגרניט, וענפים חבטו זה בזה בתזזית. ידיה היו קרות, שפתיה ולחייה איבדו תחושה, אבל היא עמדה וצעקה ישירות אל תוך הרוח המייללת.
      "דיימון!"
      מזג האוויר הסוער היה מ?פגן כוחות?העל של דיימון, שנועד להבריח אותה. זה לא יעבוד. המחשבה שהוא השתמש באותו הכוח נגד סטפן, עוררה בה זעם לוהט שבער בתוכה אל מול הרוח. אם דיימון עשה משהו לסטפן, אם דיימון פגע בו...
      "לכל הרוחות, תענה לי!" צעקה לעבר עצי האלון שהקיפו את בית הקברות.
      עלה מת של עץ אלון רפרף כמו יד חומה מצומקת על רגלה, אבל שום תשובה לא נשמעה. השמיים מעליה היו אפורים וזגוגיים, אפורים כמו המצבות שהקיפו אותה. אליינה הרגישה כאב של כעס ותסכול בגרונה, ושקעה בייאוש. היא טעתה. ככלות הכול, דיימון לא היה בבית הקברות. היא הייתה שם לבדה עם הרוח המייללת.
      ואז הסתובבה - ונשימתה נעצרה.
      הוא עמד ממש מאחוריה, כל כך קרוב, שבגדיה התחכ?כו בשלו כשהסתובבה. אילו עמד שם בן אדם, היא הייתה מרגישה בו מק?רבה כזאת, הייתה חשה בחום גופו, או שומעת אותו. אבל דיימון, כמובן, לא היה בן אדם.
      אליינה התנודדה ונסוגה כמה צעדים לאחור לפני שהצליחה להיעצר. כל האינסטינקטים שהיו רדומים בתוכה כשצעקה אל תוך הרוח האלימה, התחננו לפניה עכשיו שתברח.
      היא א?גרפה את כפות ידיה. "איפה סטפן?"
      קמט הופיע בין גבותיו האפלות של דיימון. "סטפן, מי?"
      אליינה התקדמה וסטרה לו.
      לפני כן לא התכוונה לסטור לו, ואחר כך לא יכלה כמעט להאמין שעשתה מה שעשתה. אבל הייתה זאת סטירה הגונה, חזקה, במלוא הכוח שבגופה, וראשו של דיימון הוטח בתנופה הצ?דה. ידה נצרבה. היא עמדה, מנסה להרגיע את נשימתה, והביטה בו.
      הוא היה לבוש בדיוק כמו שראתה אותו לראשונה, בשחור. מגפיים מעור שחור רך, מכנסי ג'ינס שחורים, סוודר שחור, וז'קט עור שחור. והוא היה דומה לסטפן. אליינה לא הבינה איך קודם לא הבחינה בדמיון הזה. היה לו אותו השיער השחור, אותו העור החיוור, אותו היופי המטריד. אבל שערו היה חלק, לא גלי, עיניו היו שחורות כמו לילה, ופיו היה אכזרי.
      לאט הפנה את ראשו להביט בה, והיא ראתה איך הדם מצטבר בלחי שסטרה.
      "שלא תשקר לי," אמרה בקול רועד. "אני יודעת מי אתה. אני יודעת מה אתה. אתה הרגת את מר טאנר אתמול בלילה. ועכשיו סטפן נעלם."
      "באמת?"
      "אתה יודע שהוא נעלם!"
      דיימון חייך ומיד מחק את חיוכו.
      "אני מזהירה אותך; אם פגעת בו..."
      "אז מה?" אמר. "מה תעשי לי, אליינה? מה את יכולה לעשות לי?"
      אליינה השתתקה. רק עכשיו שמה לב שהרוח שככה. היום שקע סביבם בדממת מוות, ושניהם לא זזו, כמו עמדו במרכזו של איזה מעגל כוח גדול. דומה שהכול היה מחובר אל דיימון - שמ?י העופרת, האלונים ועצי האשור הסגולים, אפילו האדמה - והוא כאילו שאב את כוחות?העל שלו מכל אלה. הוא עמד וראשו מוטה קלות לאחור, עיניו עמוקות כתהום ללא תחתית ומלאות אורות משונים.
      "אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, אבל תאמין לי, כבר אמצא משהו."
      הוא צחק פתאום, ולבה של אליינה ניתר ממקומו והחל להלום בפראות. אלוהים, הוא יפה. המילה "יפה" הייתה חלשה וחיוורת מדי. כמו קודם, הצחוק נמשך רק רגע, אבל גם אחרי ששפתיו הרצינו, שרידי הצחוק עוד נשארו בעיניו.
      "אני באמת מאמין לך," אמר רגוע, והסתכל סביבו על בית הקברות. אחר כך החזיר אליה את פניו והושיט לה יד. "את טובה מדי בשביל האח שלי," אמר בקלילות.
      אליינה חשבה לסלק את ידו בחבטה, אבל לא רצתה לגעת בו שוב. "תגיד לי איפה הוא."
      "אולי אחר כך - ויהיה לזה מחיר." הוא הוריד את ידו המושטת בדיוק כשהבחינה שהוא עונד טבעת, זהה לגמרי לטבעת הכסף של סטפן המשובצת אבן ספיר כחולה. תשמרי את זה בזיכרון, חשבה בזעם. זה חשוב.
      "האח שלי טיפש," המשיך, "הוא חושב שבגלל הדמיון שלך לקתרין, את חלשה ואפשר להשפיע עלייך בקלות. אבל הוא טועה. את הכעס שלך הרגשתי מקצה העיירה אני יכול להרגיש אותו עכשיו - אור לבן, כמו שמש מדברית. יש לך כוח, אליינה, אפילו כשא?ת כמו שא?ת. אבל את יכולה להיות הרבה יותר חזקה..."
      היא בהתה בו, לא מבינה, לא מרוצה ששינה את הנושא. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. ואיך זה מתקשר לסטפן?"
      "אני מדבר על כוחות?על, אליינה." פתאום התקרב אליה, נעץ בה את עיניו, קולו חרישי וקדחתני. "את ניסית כבר הכול, ושום דבר לא סיפק אותך. א?ת הנערה שיש לה הכול, אבל תמיד יש משהו שאת לא מצליחה להשיג, משהו שאת צריכה נואשות ולא יכולה להגיע אליו. זה מה שאני מציע לך. כוחות?על. חיי נצח. ורגשות שמעולם לא התנסית בהם."
      ואז הבינה, וטעם מר עלה בגרונה. היא נחנקה מבחילה ומאימה. "לא"
      "למה לא?" לחש. "למה שלא תנסי, אליינה? תהיי כנה עם עצמך. אין בך איזשהו חלק שרוצה בזה?" הלהט והעוצמה שמילאו את עיניו השחורות ריתקו אותה, לא אפשרו לה להסיר ממנו את מבטה. "אני יכול לעורר דברים שהיו רדומים בך כל החיים. את מספיק חזקה בשביל לחיות בחושך, לחגוג בו. את תוכלי להיות מלכת הצללים. למה שלא יהיה לך כוח כזה, אליינה? תני לי לעזור לך להשיג אותו לעצמך."
      "לא," אמרה, והתיקה ממנו בכוח את מבטה. היא לא תסתכל עליו, לא תיתן לו לעשות לה את זה. היא לא תיתן לו לגרום לה שתשכח... לגרום לה שתשכח...
      "זה הסוד המוחלט," אמר. קולו ליטף אותה כמו קצות האצבעות שנגעו בגרונה. "את תהיי מאושרת כפי שלא היית מעולם."
      היה משהו ממש חשוב שהיא הייתה מוכרחה לזכור. הוא השתמש בכוחות?העל שלו כדי שהיא תשכח אותו, אבל היא לא תיתן לו לגרום לה לשכוח...
      "ואנחנו נהיה יחד, את ואני." האצבעות הקרות ליטפו את גרונה, החליקו אל מתחת לצווארון הסוודר שלה. "רק שנינו, לנצח."
      כשאצבעותיו חלפו על פני שני הפצעים הקטנים שבצווארה, הרגישה כאב חד פתאומי וראשה הצטלל.
      לגרום לה לשכוח... את סטפן.
      זה מה שהוא רצה למחוק מראשה. שהיא לא תזכור את סטפן, את עיניו הירוקות, את החיוך שעצב תמידי הסתתר מתחתיו. אבל שום דבר לא יוציא עכשיו את סטפן בכוח ממחשבותיה, לא אחרי מה שהיה ביניהם. היא התרחקה מדיימון, סילקה במכה את אצבעותיו מצווארה, והישירה מבט לתוך עיניו.
      "כבר מצאתי את מה שאני רוצה," אמרה בפראות. "ואת מי שאני רוצה להיות אתו לנצח."
      אפלה גאתה בעיניו של דיימון, זעם קר הוטח אל האוויר שביניהם כשהסתכלה על העיניים האלו, עלה בדמיונה נחש קוברה העומד לתקוף.
      "שלא תהיי טיפשה כמו האח שלי," אמר. "או שאצטרך לטפל בך כמו שטיפלתי בו."
      עכשיו הייתה מבוהלת. היא לא יכלה להשתלט על הפחד, לא כשהקור חדר לתוכה, הקפיא את עצמותיה. הרוח סערה שוב, הענפים נחבטו זה בזה. "תגיד לי איפה הוא, דיימון."
      "כרגע? אני לא יודע. את לא יכולה להפסיק לחשוב עליו לשנייה אחת?"
      "לא!" רעדה, שערות מצליפות שוב על פניה.
      "וזאת התשובה הסופית שלך היום? כדאי לך להיות ממש בטוחה שאת רוצה לשחק אתי במשחק הזה, אליינה. כי התוצאות לא יהיו משהו שאפשר לצחוק עליו."
      "אני בטוחה לגמרי." היא מוכרחה לעצור אותו לפני שיתקרב אליה שוב. "ואתה לא יכול להפחיד אותי, דיימון, או אולי עוד לא הבנת? באותו הרגע שסטפן גילה לי מה אתה, מה שעשית - איבדת את הכוח שיכול היה אולי להשתלט עלי. אני שונאת אותך. אתה מגעיל אותי. ואתה לא יכול לעשות לי שום דבר. כבר לא."
      פניו השתנו, החושניות התעוותה וקפאה, הפכה לאכזרית, מרה ונוקשה. הוא צחק, והצחוק נמשך הפעם עוד ועוד. "שום דבר?" אמר. "אני יכול לעשות כל מה שבא לי, לך ולכל מי שאת אוהבת. אין לך מושג, אליינה, מה שאני מסוגל לעשות. אבל א?ת עוד תגלי."
      הוא נסוג, והרוח חתכה בבשרה של אליינה כמו סכין. ראייתה התערפלה; חלקיקי אור בהירים כמו מילאו את האוויר לנגד עיניה.
      "החורף מגיע, אליינה," אמר, וקולו צלול ומקפיא, גובר אפילו על יללת הרוח. "זו עונה אכזרית. עוד לפני שהיא תגיע, תגלי מה אני מסוגל לעשות. עוד לפני שהחורף יגיע, תהיי אתי. תהיי שלי."
      הלובן המסתחרר סנוור אותה, והיא לא יכלה עוד לראות את דמותו הכהה. עכשיו אפילו קולו נמוג. אליינה חיבקה את עצמה בזרועותיה, הרכינה את ראשה, וכל גופה רעד. היא לחשה, "סטפן..."
      "אה, ועוד משהו," קולו של דיימון נשמע שוב, "שאלת אותי קודם על האח שלי. אל תטריחי את עצמך לחפש אותו, אליינה. אתמול בלילה הרגתי אותו."
      היא זקפה את ראשה בבת אחת, אבל לא ראתה דבר, חוץ מלובן מצמרר, שצרב את אפה ולחייה, והעיק על עפעפיה. רק אז, כשהחלקיקים הלבנים כיסו את עורה, הבינה מה הם היו: פתיתי שלג.
      שלג באחד בנובמבר. מעל לראשה נעלמה השמש.

      2

      דמדומים מוזרים נחו מעל בית הקברות הנטוש. שלג ע?רפ?ל את ראייתה של אליינה, הרוח שיתקה את גופה, היא חשה כאילו נכנסה לתוך זרם של מי קרח. ובכל זאת התעקשה שלא לפנות לעבר בית הקברות החדש ולדרך שמעבר לו. ככל שיכלה להעריך, גשר וויק?רי היה ממש מולה. היא התחילה ללכת לעברו.
      המשטרה מצאה את המכונית הנטושה של סטפן ליד דרך או?לד קריק. זאת אומרת שסטפן עזב את המכונית היכן שהוא בין נהר דראונינג קריק לבין היער. אליינה מעדה על השביל המכוסה עשבי פרא בבית הקברות הישן, אבל המשיכה ללכת, הרכינה את ראשה, והידקה את הסוודר הקל אל גופה. כל חייה הכירה את בית הקברות הזה, ויכלה למצוא בו את דרכה בעיניים עצומות.
      עד שחצתה את הגשר, הרעד נעשה מכאיב. השלג כבר לא ירד בכבדות, אבל הרוח גברה. היא חדרה כמו סכין דרך בגדיה, כאילו היו עשויים נייר דק, והכבידה על נשימתה.
      סטפן, חשבה אליינה, ופנתה בצעדים כבדים צפונה, לכיוון דרך אולד קריק. היא לא האמינה לדבריו של דיימון. אילו סטפן מת, היא הייתה יודעת. הוא חי, היכן שהוא, והיא מוכרחה למצוא אותו. הוא יכול להיות בכל מקום בלובן המסתחרר הזה; אולי פצוע, קופא מקור. אליינה חשה שהיא מפסיקה לחשוב בהיגיון. כל מחשבותיה הצטמצמו לעניין אחד. סטפן. למצוא את סטפן.
      היה לה קשה שלא לסטות מהכביש. מימינה היו עצי אלון, משמאלה - המים השוצפים של דראונינג קריק. היא התנודדה והאטה את צעדיה. הרוח כאילו נרגעה במקצת, אבל אליינה הרגישה עייפות גדולה. היא הייתה מוכרחה לשבת, לנוח לדקה.
      כשצנחה והתיישבה בצד הדרך, הבינה פתאום איזו טיפשות הייתה זאת ללכת לחפש את סטפן. סטפן יבוא אליה. כל מה שהיא צריכה לעשות, זה לשבת כאן ולחכות. הוא בטח בא אליה ממש עכשיו.
      אליינה עצמה עיניים, והשעינה את ראשה על ברכיה הכפופות. עכשיו היה לה הרבה יותר חם. מחשבותיה התחילו לרחף, והיא ראתה את סטפן, ראתה אותו מחייך אליה. זרועותיו סביב גופה היו חזקות ומגוננות, והיא נרגעה, נשענה עליו, שמחה להשתחרר מהפחד ומהמתח. היא הייתה בבית. במקום שהייתה שייכת אליו. סטפן לא יניח לדבר לפגוע בה.
      אבל אז, במקום לחבק, התחיל סטפן לנער אותה. הוא הרס לה את שלוות המנוחה הנפלאה. היא ראתה את פניו, חיוורים וחמו?רים, את עיניו הירוקות, האפלות מרוב כאב. היא ניסתה להגיד לו שיפסיק, אבל הוא לא הקשיב לה. אליינה, קומי, אמר, והיא הרגישה את כוחן של העיניים האלו הכופות עליה לקום. אליינה, קומי...
      "אליינה, קומי!" הקול היה גבוה ודק ומבוהל. "בחייך, אליינה! קומי! אנחנו לא יכולות לסחוב אותך!"
      אליינה מצמצה ומיקדה את מבטה בפנים שלפניה. עור בהיר, כמעט שקוף, פנים קטנים בצורת לב, מוקפים בשפע תלתלים אדומים רכים. עיניים חומות גדולות, לריסיהן דבוקים פתיתי שלג, הסתכלו בדאגה לתוך עיניה.
      "בוני," אמרה אליינה לאט. "מה את עושה כאן?"
      "עוזרת לי לחפש אותך," אמר קול אחר, נמוך יותר, מצ?דה האחר של אליינה. היא הסתובבה קצת וראתה גבות נאות קמורות, ועור פנים בצבע זית. עיניה הכהות של מרדית, שבדרך כלל היו מתריסות, נראו עכשיו גם הן מודאגות. "קומי, אליינה, תעמדי, אם את לא רוצה להפוך לנסיכת קרח אמיתית."
      השלג כיסה את אליינה לגמרי, כמו מעיל פרווה לבן. היא נעמדה בקושי, ונשענה בכבדות על שתי הבנות שהוליכו אותה לעבר המכונית של מרדית.
      בתוך הרכב היה אמור להיות חם יותר, אבל קצות העצבים של אליינה שהתעוררו עכשיו לחיים, הרעידו את כל גופה וגילו לה עד כמה קר היה לה באמת. החורף הוא עונה אכזרית, חשבה כשמרדית התניעה.
      "מה קורה, אליינה?" שאלה בוני מהמושב האחורי. "מה חשבת לעצמך כשברחת ככה מבית הספר? ואיך יכולת להיעלם דווקא לכאן?"
      אליינה היססה, אחר כך ניערה את ראשה. יותר מכל דבר אחר רצתה לספר לבוני ולמרדית הכול. לספר להן את כל הסיפור המפחיד על סטפן ועל דיימון ועל מה שבאמת קרה אתמול בלילה למר טאנר - ועל מה שקרה אחר כך. אבל לא יכלה. גם אילו האמינו לה, אסור היה לה לגלות להן את הסוד. הסוד הזה לא היה שלה.
      "כולם מחפשים אותך," אמרה מרדית. "כל בית הספר דואג לך, והדודה שלך כמעט יצאה מדעתה."
      "מצטערת," אמרה אליינה בקול אטום, וניסתה להתגבר על הרעד הפראי שתקף אותה. המכונית פנתה לרחוב מייפל ונעצרה ליד ביתה.
      דודה ג'ודית חיכתה בבית עם שמיכות מחוממות. "ידעתי שאם הן ימצאו אותך, תהיי חצי קפואה," אמרה בקול צוהל מאולץ כשהושיטה את ידיה לעבר אליינה. "שלג למחרת ההלואין! ממש לא להאמין. איפה מצאתן אותה, בנות?"
      "בדרך אולד קריק, אחרי הגשר," אמרה מרדית.
      פניה הרזים של דודה ג'ודית החווירו. "על יד בית הקברות? איפה שהיו התקיפות? אליינה, איך יכולת? ..." קולה גווע כשהסתכלה על אליינה. "טוב, עכשיו לא נדבר על זה יותר," אמרה וניסתה לחזור למצב הרוח הצוהל. "בואי נפשיט ממך את הבגדים הרטובים האלה."
      "כשאהיה יבשה, אני מוכרחה מיד לחזור לשם," אמרה אליינה. מוחה התחיל לעבוד שוב, ודבר אחד היה לה ברור: היא לא ראתה את סטפן ליד הגשר; זה היה חלום; סטפן עדיין נעדר.
      "את לא מוכרחה לחזור לשום מקום," אמר רוברט, הארוס של דודה ג'ודית. עד אותו הרגע עמד בצד, ואליינה בקושי הבחינה בו. אבל טון הדיבור שלו שידר שאין מקום לוויכוח. "המשטרה מחפשת את סטפן; א?ת תניחי לה למלא את תפקידה," אמר.
      "המשטרה חושבת שהוא הרג את מר טאנר. אבל הוא לא הרג אותו. ברור לכם שהוא לא עשה את זה, נכון?" כשדודה ג'ודית הסירה ממנה את הסוודר הספוג מים, העבירה אליינה מבט מפרצוף לפרצוף וחיפשה תמיכה, אבל כל הפרצופים נראו זהים. "ברור לכם שהוא לא עשה את זה," חזרה, כמעט בייאוש.
      הייתה שתיקה. "אליינה," אמרה מרדית לבסוף, "אף אחד לא רוצה לחשוב שהוא עשה את זה. אבל - זה לא נראה טוב, זה שהוא ברח ככה."
      "הוא לא ברח. לא! הוא לא..."
      "אליינה, שששש," אמרה דודה ג'ודית. "אל תתרגשי, נראה לי שאת עומדת לחלות. היה כל כך קר בחוץ, ואתמול בלילה ישנת רק כמה שעות..." היא הניחה יד על לחיה של אליינה.
      אליינה הרגישה פתאום שהיא לא יכולה יותר. אף אחד לא האמין לה, אפילו לא החברות, אפילו לא המשפחה. באותו רגע חשה שהיא מוקפת אויבים.
      "אני לא חולה," קראה והשתחררה מהדודה. "ואני גם לא משוגעת - או כל דבר אחר שאתם חושבים עלי. סטפן לא ברח והוא לא הרג את טאנר, ולא אכפת לי אם אף אחד מכם לא מאמין לי..." היא השתתקה, נחנקת. דודה ג'ודית המשיכה לטרוח סביבה, האיצה בה לעלות לחדרה. אליינה הניחה לה לזרז אותה, אבל לא נכנסה למיטה כשדודה ג'ודית העירה שהיא בטח עייפה. אחרי שהתחממה קצת, ירדה לסלון והתיישבה על הספה מול האח, עטופה בשמיכות. הטלפון צלצל כל שעות אחר הצהריים, והיא שמעה את דודה ג'ודית מדברת עם חברים, עם שכנים, עם בית הספר. הדודה הרגיעה את כולם ואמרה שאליינה מרגישה טוב. ה... הטרגדיה של אתמול בלילה זעזעה אותה קצת, זה הכול, והיא מפתחת כנראה חו?ם. אבל אחרי שתנוח, היא תהיה בסדר לגמרי.
      מרדית ובוני התיישבו לידה. "את רוצה לדבר?" שאלה מרדית בלחש. אליינה הנידה בראשה לשלילה ובהתה באש. כולם היו נגדה. ודודה ג'ודית טועה. היא לא מרגישה טוב. היא תרגיש טוב רק אחרי שתמצא את סטפן.
      מאט הגיע. שערו הבלונדיני ומעיל הפרווה הכחול?כהה שלבש היו מכוסים פתיתי שלג. כשנכנס לחדר, הביטה בו אליינה בתקווה. אתמול, כשכל בית הספר רצה לעשות לסטפן לינץ', מאט עזר לה להציל אותו. אבל היום, בתשובה לתקווה שבמבטה, ראתה בעיניו חרטה מאופקת, ודאגה רק לה.
      האכזבה הייתה בלתי נסבלת. "מה אתה עושה כאן? מקיים את ההבטחה 'להשגיח עלי'?"
      הבהוב של עלבון ניצת בעיניו, אבל קולו היה יציב. "במידה מסוימת, אולי. אבל ממילא הייתי מנסה להשגיח עלייך, לא משנה מה שהבטחתי לסטפן. דאגתי לך. תקשיבי, אליינה..."
      היא לא הייתה במצב רוח של להקשיב למישהו. "אני בסדר גמור, תודה. תשאל פה את כולם. אז אתה יכול להפסיק לדאוג. חוץ מזה, אני לא מבינה למה אתה צריך לקיים הבטחה שנתת לרוצח."
      מאט הסתכל בבהלה על מרדית ועל בוני. אחר כך הניד בראשו, חסר אונים. "זה לא הוגן מצדך."
      אליינה גם לא הייתה במצב רוח של להיות הוגנת. "אמרתי לך, אתה יכול להפסיק לדאוג, ולהפסיק להתערב בעניינים שלי. אני בסדר, תודה."
      הרמז היה ברור. מאט פנה לעבר הדלת בדיוק כשדודה ג'ודית נכנסה לחדר עם כריכים.
      "מצטער, אני חייב ללכת," מלמל, ומיהר לדלת. הוא יצא בלי להביט לאחור.
      מרדית, בוני, דודה ג'ודית ורוברט ניסו לשוחח כשאכלו את ארוחת הערב המוקדמת ליד האח. אליינה לא יכלה לאכול ולא רצתה לדבר. רק מרגרט, אחותה הצעירה של אליינה, לא הייתה אומללה. באופטימיות של ילדה בת ארבע התרפקה על אליינה, והציעה לה ממתק שנשאר לה מחג ההלואין.
      אליינה חיבקה את מרגרט חזק, ולרגע הצמידה את פניה לשיער הבלונדיני של אחותה. אילו היה סטפן יכול לצלצל אליה או להשאיר לה הודעה, הוא כבר היה מתקשר. שום דבר בעולם לא היה עוצר בעדו, אלא אם כן הוא פצוע קשה, או כלוא איפשהו, או...
      היא לא תרשה לעצמה לחשוב על ה"או" האחרון הזה. סטפן חי, הוא חייב להיות בחיים. דיימון שקרן.
      אבל סטפן נתון עכשיו בצרה, והיא מוכרחה למצוא אותו איכשהו. במשך כל הערב התענתה בדאגה, ניסתה נואשות לתכנן משהו. דבר אחד היה לה ברור: בעניין הזה היא לבדה. אין לה במי לבטוח.
      בחוץ החשיך. אליינה קמה מהספה בפיהוק מעושה.
      "אני עייפה," אמרה בשקט. "אולי אני באמת חולה אחרי הכול. אני חושבת שאלך למיטה."
      מרדית הסתכלה עליה במבט נוקב. "כרגע חשבתי, גברת גילברט," פנתה לדודה ג'ודית, "שאולי בוני ואני צריכות לישון כאן הלילה. להישאר עם אליינה."
      "רעיון מצוין." דודה ג'ודית נראתה מרוצה. "בתנאי שההורים שלכן יסכימו. אני אשמח מאוד אם תישארו כאן."
      "הנהיגה חזרה לה?רו?ן ארוכה. גם אני אשאר פה הלילה," אמר רוברט. "אני יכול לישון כאן, בסלון, על הספה." דודה ג'ודית מחתה, אמרה שיש למעלה מספיק חדרי אורחים, אבל רוברט התעקש. הספה מספיק טובה בשבילו, אמר.
      לאחר שהעיפה מבט אחד מהספה לעבר המסדרון, וראתה שם את דלת הכניסה גלויה לעין כול, קפאה אליינה כמו אבן. הם תכננו את זה, או לפחות החליטו עכשיו; הם רוצים להיות בטוחים שהיא לא תחמוק מהבית.
      כשיצאה כעבור זמן מה מהמקלחת, עטופה בקימונו המשי האדום, ראתה את מרדית ואת בוני יושבות על מיטתה.
      "יופי, ה?י, רוזנקרנץ וגילדנשטרן," אמרה במרירות.
      בוני, שקודם נראתה מדוכדכת, נראתה עכשיו מבוהלת. היא הסתכלה על מרדית במבט ספקני.
      "אליינה יודעת בדיוק מי אנחנו. היא התכוונה להגיד שהדודה שלה שלחה אותנו לרגל אחריה כמו שהמלך, במחזה של שקספיר, שלח את רוזנקרנץ וגילדנשטרן לרגל אחרי המלט," הסבירה מרדית. "אליינה, את חייבת להבין שזה לא ככה. תגידי, א?ת בכלל לא יכולה לבטוח בנו?"
      "לא יודעת. אני יכולה?"
      "כן, כי אנחנו חברות שלך." לפני שאליינה הספיקה לזוז, מרדית קפצה מהמיטה וסגרה את הדלת. ואז הסתובבה ועמדה מולה. "עכשיו לשם שינוי, תקשיבי לי פעם אחת, מטומטמת קטנה שכמותך. נכון שאנחנו לא יודעות מה לחשוב על סטפן. אבל את לא מבינה? את בעצמך אשמה בזה. מהרגע שאת והוא התחלתם לצאת, הרחקת אותנו ממך. קרו כל מיני דברים שלא סיפרת לנו עליהם. לפחות לא סיפרת לנו עליהם את כל הסיפור ובכל זאת, למרות הכול, אנחנו עדיין בוטחות בך. עדיין אכפת לנו ממך. אנחנו עדיין עומדות מאחורייך, אליינה, ורוצות לעזור לך. ואם את לא מסוגלת להבין את זה, אז את ממש מטומטמת."
      אליינה העבירה מבט איטי מהפנים הכהים, הנרגשים, של מרדית, אל הפנים החיוורים של בוני. בוני הנהנה.
      "זה נכון," אמרה בוני ומצמצה חזק, כאילו ניסתה לעצור דמעות. "גם אם את לא אוהבת אותנו, אנחנו אוהבות אותך."
      אליינה הרגישה שעיניה מתמלאות דמעות, וההבעה הקשוחה שעל פניה התפוגגה. בוני קמה מהמיטה, וכל השלוש עמדו מחובקות, ואליינה לא הצליחה לעצור את הדמעות שזלגו על לחייה.
      "אני מצטערת שלא סיפרתי," אמרה. "אני יודעת שאתן לא מבינות, ואני לא יכולה אפילו להסביר למה אני לא יכולה לספר לכן הכול. פשוט לא יכולה. אבל יש דבר אחד שאני כן יכולה לספר." היא נסוגה מהן צעד אחד לאחור, ניגבה את הלחיים, והסתכלה עליהן בהבעה רצינית. "לא משנה עד כמה הראיות נגד סטפן נראות חמורות, הוא לא הרג את מר טאנר. אני יודעת שהוא לא הרג אותו, כי אני יודעת מי עשה את זה. וזה אותו האחד שתקף את ויקי, ואת הזקן מתחת לגשר. ו" - היא הפסיקה והרהרה לרגע - "ו... אני חושבת, בוני, שהוא גם הרג את יאנגצה."
      "יאנגצה?" עיניה של בוני התרחבו. "אבל למה שהוא ירצה להרוג כלב?"
      "אני לא יודעת, אבל הוא היה שם באותו הלילה, בבית שלך. והוא... כעס. אני מצטערת, בוני."
      בוני הנידה את ראשה במבוכה. מרדית אמרה, "למה את לא מספרת למשטרה?"
      צחוקה של אליינה היה היסטרי במקצת. "אני לא יכולה. זה משהו שהמשטרה לא יכולה לטפל בו. וזה עוד משהו שאני לא יכולה להסביר. אמרתן שאתן עדיין בוטחות בי; טוב, אז תצטרכו פשוט לבטוח בי גם בעניין הזה."
      בוני ומרדית החליפו מבטים, ואחר כך הסתכלו על כיסוי המיטה ועל אצבעותיה של אליינה שתלשו ממנו בעצבנות חוט רקמה. לבסוף אמרה מרדית, "בסדר. מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור?"
      "אני לא יודעת. שום דבר. רק אם..." אליינה השתתקה והסתכלה על בוני. "רק," אמרה בקול שונה, "אם א?ת תוכלי לעזור לי למצוא את סטפן."
      עיניה החומות של בוני נראו עכשיו באמת מבולבלות. "אני? אבל מה אני יכולה לעשות?" ואז, כששמעה את מרדית מתנשמת, אמרה, "אוי, אוי."
      "ידעת איפה אני באותו היום שהלכתי לבית הקברות," אמרה אליינה. "ואפילו ניבאת שסטפן יבוא ללמוד בבית הספר."
      "חשבתי שלא האמנת בעסקי המדיומים האלה," אמרה בוני בקול חרישי.
      "מאז למדתי דבר אחד או שניים. איך שלא יהיה, עכשיו אני מוכנה להאמין בכל דבר אם זה יעזור למצוא את סטפן. אם יש בכלל איזשהו סיכוי שזה יעזור."
      בוני התכווצה, כאילו ניסתה להקטין עד כמה שאפשר את ממדי גופה הקטנים בלאו הכי. "אליינה, את לא מבינה," אמרה בקול אומלל. "לא קיבלתי הכשרה לעניין הזה; זה לא משהו שאני שולטת בו. ו... זה לא משחק, כבר לא. ואם את מנצלת את הכוחות האלה יותר מדי, הם מתחילים לנצל אות?ך בסוף את מגיעה למצב שהם מנצלים אות?ך כל הזמן, אם את רוצה, או לא. זה מסוכן."
      אליינה קמה, ניגשה לשידה העשויה עץ דובדבן, והביטה בה בעיניים שלא ראו דבר. לבסוף הסתובבה.
      "את צודקת; זה לא משחק. ואני מאמינה לך שזה יכול להיות מסוכן. אבל גם בשביל סטפן זה לא משחק. בוני, אני חושבת שהוא בצרה, איפשהו, שהוא זקוק נואשות לעזרה, ואין מי שיעזור לו; אף אחד לא מחפש אותו בכלל, חוץ מהאויבים שלו. אולי הוא גוסס, ממש עכשיו. הוא... הוא אולי אפילו..." גרונה נסתם. היא הרכינה את ראשה מעל השידה, הכריחה את עצמה לנשום עמוק, ניסתה להירגע. כשהרימה את מבטה, ראתה שמרדית מסתכלת על בוני.
      בוני יישרה את כתפיה, ישבה זקופה ככל שיכלה. סנטרה היה מורם ופיה נחוש. בעיניה החומות, הנעימות בדרך כלל, שנפגשו עכשיו בעיניה של אליינה, ריצד אור מפחיד.
      "אנחנו צריכות נר," זה כל מה שאמרה.

      הגפרור השמיע קול חיכוך והפיץ ניצוצות בחושך, ואז בערה להבת הנר באור חזק ובהיר. בוני רכנה מעליה, ופניה החיוורים הוארו בזוהר זהוב.
      "שתיכן תצטרכו לעזור לי להתרכז," אמרה. "תסתכלו לתוך הלהבה, ותחשבו על סטפן. תדמיינו לכן אותו. לא חשוב מה שיקרה, תמשיכו להסתכל לתוך הלהבה. ולא משנה מה שתעשו, אסור לכן לדבר."
      אליינה הנהנה, והקול היחיד שנשמע בחדר היה קול נשימותיהן החרישיות. הלהבה הבהבה ורקדה, ציירה צורות של אור על שלוש הבנות שישבו בשיכול רגליים סביב הנר. בוני, בעיניים עצומות, התחילה לנשום עמוק ולאט, כאילו שקעה בשינה.
      סטפן, חשבה אליינה, הסתכלה לתוך הלהבה, וניסתה להערות את כל כוח רצונה לתוך מחשבותיה. היא החייתה אותו בראשה, השתמשה בכל חושיה, קראה לו להופיע לפניה, חשה על לחיה את מגע הצמר של הסוודר המחוספס שלו, את ריח ז'קט העור שלו, את חיבוק זרועותיו סביב גופה. אוי, סטפן...
      ריסיה של בוני רעדו ונשימתה נעשתה מהירה יותר, כמו של אדם החולם בשנתו חלומות זוועה. אליינה המשיכה להסתכל בנחישות לתוך הלהבה, אבל כשבוני שברה את השתיקה, חשה צמרמורת מטפסת בחוליותיה.
      תחילה הייתה זאת רק אנחה, קול של מישהו נאנק מכאבים. אחר כך, כשבוני זרקה את ראשה לאחור והתנשמה בהתפרצויות קצרות, הפכו האנחות למילים. "לבד... בחושך," אמרה בוני. קולה נשמע מרוחק ומעו?נה.
      הייתה שוב שתיקה, ואז בוני התחילה לדבר במהירות.
      "חשוך כאן וקר. אני לבדי. יש משהו מאחורי הגב שלי... דוקר וקשה. סלעים. קודם הם הכאיבו לי - אבל עכשיו לא. עכשיו כבר איבדתי את התחושה בגוף, מהקור כל כך קר..." בוני התפתלה, כאילו ניסתה להשתחרר ממשהו, ואחר כך צחקה, צחוק נורא, שנשמע כמעט כמו התייפחות. "זה... מוזר. אף פעם לא חשבתי שארצה כל כך לראות את השמש. אבל כאן חשוך כל הזמן. וקר. המים קרים כמו קרח ומגיעים לי עד הצוואר. גם זה מוזר. מים בכל מקום - ואני מת מצמא. אני כל כך צמא... כל כך כואב לי..."
      אליינה הרגישה שמשהו מתהדק סביב לבה. בוני הייתה בתוך מחשבותיו של סטפן, ומי יודע מה היא תחשוף שם? סטפן, תגלה לנו איפה אתה, חשבה בייאוש. תסתכל סביבך, תגיד לי מה אתה רואה.
      "כל כך צמא, אני זקוק ל... חיים?" קולה של בוני נשמע מהוסס, כאילו לא הייתה בטוחה איך לפרש רעיון מסוים. "איזו חולשה. הוא אמר שתמיד אהיה החלש. הוא חזק... רוצח. אבל זה גם מה שאני. הרגתי את קתרין, אולי מגיע לי למות. למה לא לוותר?..."
      "לא!" צעקה אליינה לפני שהצליחה לעצור בעצמה. באותה השנייה נשכח ממנה הכול, חוץ מכאבו של סטפן. "סטפן..."
      "אליינה!" קראה מרדית באותה השנייה בקול חד. אבל ראשה של בוני כבר נפל קדימה, ושטף המילים נקטע. אליינה, מזועזעת כולה, הבינה מה שעשתה.
      "בוני, את בסדר? את יכולה למצוא אותו שוב? לא התכוונתי ל..."
      ראשה של בוני התרומם. עיניה היו פקוחות עכשיו, אבל לא הסתכלו על הנר, גם לא על אליינה. הן בהו ישר לפנים, חסרות הבעה. כשדיברה, היה קולה מעוות, ולבה של אליינה נעצר. זה לא היה הקול של בוני, אבל היא הכירה את הקול הזה. היא כבר שמעה אותו פעם בוקע משפתיה של בוני. בבית הקברות.
      "אליינה," אמר הקול. "אל תלכי לגשר. שם מוות, אליינה. המוות שלך מחכה לך שם." ואז בוני התמוטטה קדימה.
      אליינה תפסה את כתפיה וניערה אותן. "בוני!" כמעט צרחה. "בוני!"
      "מה... אוי, די. תעזבי אותי." קולה של בוני היה חלש ורועד, אבל עכשיו היה זה הקול שלה עדיין כפופה לפנים, הניחה כף יד על מצחה.
      "בוני, את בסדר?"
      "אני חושבת שכן... כן. אבל זה היה כל כך מוזר." קולה הצטלל, היא הרימה את מבטה ומצמצה. "מה זה היה, אליינה, מה זאת אומרת שהוא רוצח?"
      "את זוכרת את זה?"
      "אני זוכרת הכול. אני לא יכולה לתאר לכן את זה; זה היה נורא. אבל מה זאת אומרת?"
      "זה שום דבר," אמרה אליינה. "הוא הוזה, זה הכול."
      מרדית התפרצה. "הוא? אז את באמת חושבת שבוני נכנסה למחשבות של סטפן?"
      אליינה הנהנה. עיניה כאבו ובערו כשהפנתה מהן את ראשה. "כן. אני חושבת שזה היה סטפן. לא יכול להיות אחרת. ואני אפילו חושבת שהוא אמר לנו איפה הוא. מתחת לגשר וויקרי, בתוך המים."

      3

      בוני בהתה "אני לא זוכרת שום דבר על גשר. זה לא הרגיש כמו גשר."
      "אבל אמרת את זה בעצמך, בסוף. חשבתי שאת זוכרת..." אליינה השתתקה "את לא זוכרת את החלק הזה," אמרה בקול אטום. זאת לא הייתה שאלה.
      "אני זוכרת שהייתי לבד איפשהו, במקום קר וחשוך, והרגשתי חולשה... וצמא. או אולי רעב? אני לא יודעת, אבל הייתי צריכה... משהו. וכמעט רציתי למות. ואז הערת אותי."
      אליינה ומרדית החליפו ביניהן מבטים. "ואחרי זה," אמרה אליינה לבוני, "אמרת עוד משהו, בקול משונה. אמרת לא להתקרב לגשר."
      "היא אמרה ל?ך לא להתקרב לגשר," תיקנה מרדית. "ל?ך באופן אישי, אליינה. היא אמרה שמחכה לך שם מוות."
      "לא אכפת לי מה מחכה שם," אמרה אליינה. "אם זה המקום שסטפן נמצא בו, זה המקום שאני הולכת אליו."
      "אז זה המקום שכולנו הולכות אליו," אמרה מרדית.
      אליינה היססה. "אני לא יכולה לבקש מכן לעשות את זה," אמרה לאט. "זה יכול להיות מסוכן - סכנה מהסוג שאתן לא מכירות. עדיף שאלך לשם לבדי."
      "את צוחקת עלינו?" אמרה בוני, והבליטה את הסנטר. "אנחנו אוהבות סכנה. אני רוצה להיות בקבר צעירה ויפה, זוכרת?"
      "תפסיקי," אמרה אליינה במהירות. "א?ת זאת שאמרת שזה לא משחק."
      "וגם בשביל סטפן זה לא משחק," הזכירה להן מרדית. "אנחנו לא עושות לו טובה גדולה כשאנחנו עומדות כאן."
      אליינה כבר ניערה מעצמה את הקימונו וניגשה לארון. "כדאי להתלבש חם. קחו מהארון כל מה שאתן רוצות, שלא יהיה לכן קר," אמרה.
      כשהיו לבושות בבגדים מתאימים פחות או יותר למזג האוויר, פנתה אליינה אל הדלת. ואז נעצרה.
      "רוברט," אמרה. "גם אם הוא יש?ן עכשיו, אין לנו סיכוי לעבור על ידו ולהגיע לדלת היציאה בלי שהוא ירגיש."
      בבת אחת הסתובבו שלושתן יחד, והסתכלו לעבר החלון.
      "אוי, נהדר," אמרה בוני.
      כשטיפסו מהחלון החוצה ועלו על עץ החבוש, שמה אליינה לב שהשלג נפסק. אבל האוויר הקר הנושך בלחייה הזכיר לה את מילותיו של דיימון. החורף הוא עונה אכזרית, חשבה, וחשה צמרמורת.
      בכל הבית לא דלק שום אור, כולל בסלון. רוברט כבר בטח נרדם. אבל אליינה בכל זאת עצרה את נשימתה כשהן זחלו מתחת לחלונות החשוכים. המכונית של מרדית חנתה לא רחוק, במורד הרחוב. ברגע האחרון החליטה אליינה לקחת חבל, ופתחה בשקט את הדלת האחורית של המוסך. בנהר יש זרם חזק, חשבה, וללכת במים יהיה מסוכן.
      הנסיעה לקצה העיירה הייתה מתוחה. כשעברו ליד היער, נזכרה אליינה איך העלים עפו ברוח והצליפו בה בבית הקברות. במיוחד עלים של עצי אלון.
      "בוני, תגידי, לעלים של אלון יש איזו משמעות מיוחדת? סבתא שלך אמרה לך משהו עליהם?"
      "טוב, הם היו קדושים לדרואידים. כל העצים היו, אבל האלונים היו הכי קדושים. הדרואידים חשבו שהנשמות של העצים מעניקות להם כוח."
      אליינה עיכלה את הדברים בשקט. כשהגיעו לגשר ויצאו מהמכונית, היא העיפה מבט מודאג לעבר עצי האלון שמימין לדרך. אבל הלילה היה בהיר ורגוע באופן מוזר, שום רוח לא העיפה את העלים החומים?היבשים שנותרו על הענפים.
      "שימו לב לעורב," אמרה אליינה לבוני ולמרדית.
      "עורב?" אמרה מרדית בקול חד. "כמו העורב שהיה על יד הבית של בוני בלילה שיאנגצה מת?"
      "בלילה שיאנגצה נרצח. כן." בלב דופק ניגשה אליינה למים האפלים של דראונינג קריק. למרות הכינוי "קריק", שפירושו נחל, היה זה נהר סוער, עם דופנות טיט טבעי נוקשה. מעל הנהר נמתח גשר וויקרי, מבנה עץ שהוקם לפני מאה שנה. פעם היה הגשר חזק דיו, ויכול היה לשאת עליו קרונות משא רתומים לסוסים; עכשיו הפך לגשר להולכי רגל, שאף אחד לא השתמש בו, כי היה ממוקם בדרך צדדית. המקום הזה שומם, מבודד ולא ידידותי, הרהרה אליינה. על האדמה נראו פה ושם שאריות של שלג.
      למרות הדברים האמיצים שהשמיעה קודם, בוני נשארה מאחור. "אתן זוכרות את הפעם הקודמת שחצינו את הגשר הזה?" אמרה.
      אני זוכרת יותר מדי טוב, חשבה אליינה. בפעם הקודמת שחצו את הגשר, רדף אחריהן... משהו... מבית הקברות. או מישהו.
      "עוד לא נעלה על הגשר," אמרה. "קודם נסתכל מה יש מתחתיו, בצד הזה"
      "במקום שמצאו את הזקן עם הגרון החתוך," מלמלה מרדית, אבל הלכה בעקבות אליינה.
      פנסי המכונית האירו רק שטח קטן של הגדה מתחת לגשר. כשיצאה מאלומת האור הצרה, הרגישה אליינה רטט מבחיל של תחושת אסון מתקרב. מוות מחכה, אמר הקול שיצא מהפה של בוני. באמת מחכה כאן מוות?
      רגליה החליקו על האבנים הרטובות והחלקלקות. כל מה ששמעה היה רחש המים הזורמים, והד חלול שחזר מהגשר שמעליה. אף על פי שאימצה את עיניה, ראתה רק את הגדה החשופה ואת תומכות העץ של הגשר.
      "סטפן?" לחשה, וכמעט שמחה שרחש המים הטביע את קולה. היא הרגישה כמו אדם ששואל בבית ריק "מי שם?" ופוחד לקבל תשובה.
      "זה לא בסדר," אמרה בוני מאחוריה.
      "ל?מה את מתכוונת?"
      בוני הסתכלה סביבה, הנידה קצת בראשה, ועמדה מתוחה, מרוכזת כולה. "זה פשוט מרגיש לי לא בסדר. אני לא - טוב, ראשית, לא שמעתי קודם את הנהר. לא שמעתי שום דבר, רק שקט גמו?ר."
      לבה של אליינה התכווץ מפחד. חלק ממנה ידע שבוני צודקת, שסטפן לא נמצא במקום הפראי והמבודד הזה. אבל חלק אחר היה מבוהל מכדי להקשיב.
      "אנחנו צריכות להיות בטוחות שאת צודקת," אמרה והרגישה מועקה בחזה. היא התקדמה לתוך החושך, גיששה בידיים, כי לא הצליחה לראות כלום, ולבסוף נאלצה להודות שלא מצאה שום סימן שמישהו היה כאן לאחרונה. גם לא מצאה סימן לראש כהה בתוך המים. את הבוץ מידיה הקרות ניגבה במכנסי הג'ינס שלה.
      "אנחנו יכולות לבדוק את הצד השני של הגשר," אמרה מרדית, ואליינה הגיבה בהנהון אוטומטי. אבל היא לא הייתה צריכה לראות את ההבעה על פניה של בוני כדי לדעת מה ימצאו על הגדה שממול. הן הגיעו למקום הלא נכון.
      "בואו נסתלק מכאן," אמרה, והתחילה לטפס דרך הצמחייה הסבוכה לעבר המכונית שחנתה ליד הגשר. כשהתקרבה לאלומת האור של הפנסים, קפאה.
      בוני התנשמה בכבדות. "אוי, אלוהים..."
      "תחזרו אחורנית," לחשה מרדית. "לגדה שמתחת לגשר."
      על רקע האורות נראתה בבירור צללית של דמות שחורה. אליינה לא הצליחה לזהות אותה כשהסתכלה עליה בלב הולם בפראות, אבל הבחינה שזה היה גבר, פניו מוסתרות בחשכה. הייתה לה הרגשה איומה.
      הוא התקרב אליהן.
      אליינה השתופפה כדי להסתתר ממנו, התכווצה שוב על גדת הנהר, מתחת לגשר, צמודה ככל שיכלה לאדמה. היא הרגישה את הרעד של בוני ששכבה מאחוריה, ואת האצבעות של מרדית שננעצו בזרועה.
      הן לא ראו משם דבר, אבל לפתע נשמעו צעדים כבדים על הגשר. הן נצמדו זו לזו, בקושי נושמות, והרימו קצת את הראש. הצעדים הכבדים הדהדו על פני לוחות העץ, והתרחקו מהן.
      בבקשה, שימשיך ללכת, חשבה אליינה. אוי, בבקשה...
      היא נעצה שיניים עמוק בשפתה, ובוני התחילה לייבב בשקט, אצבעותיה הקפואות תפסו בידה של אליינה. הצעדים חזרו.
      אני צריכה לצאת לשם, חשבה אליינה. אותי הוא רוצה, לא אותן. זה מה שהוא אמר לי. אני צריכה לקום ולהתייצב מולו, ואז הוא אולי יעזוב את בוני ואת מרדית. אבל הזעם הלוהט שעזר לה להתייצב מולו בבוקר, הפך עכשיו לאפר. עם כל כוח רצונה, לא יכלה לאלץ את עצמה להשתחרר מידה של בוני; לא הצליחה לזוז ממקומה.
      הצעדים הדהדו ממש מעליהן. היה שקט, ואחריו קולות של גלישת רגליים על הגדה.
      לא, חשבה אליינה, כל גופה אחוז פחד. הוא יורד הנה. בוני נאנקה וקברה את ראשה בכתפה של אליינה, ואליינה הרגישה איך כל שריר בגופה נמתח כשראתה צל של תנועה - כפות רגליים, שוקיים - מבליח מתוך החשכה. לא...
      "מה אתן עושות שם למטה?"
      מוחה של אליינה סירב תחילה לעכל את מה ששמעה. היא הייתה עדיין שרויה בבהלה איומה, וכמעט צרחה כשמאט התקדם צעד נוסף במורד הגדה, והציץ מתחת לגשר.
      "אליינה? מה את עושה?" אמר שוב.
      בוני זקפה את ראשה בתנופה. מרדית נשפה בבת אחת בהקלה. אליינה חשה פיק ברכיים.
      "מאט," אמרה. זה כל מה שהצליחה להוציא מהפה.
      בוני הייתה יותר דברנית. "מה אתה חושב שאתה עושה?" אמרה בקול שהלך וגבר. "מנסה לגרום לנו התקף לב? מה אתה עושה כאן בשעה מאוחרת כל כך בלילה?"
      מאט דחף יד לכיס וקשקש במטבעות שהיו בו. הבנות הגיחו מהמחבוא שמתחת לגשר, והוא נעץ עיניים בנהר. "עקבתי אחריכן."
      "אתה, מה?" אמרה אליינה.
      מאט הסתובב אליה באי רצון. "עקבתי אחריכן," חזר בכתפיים מתוחות. "תיארתי לעצמי שתמצאי דרך לעקוף את הדודה שלך ולצאת שוב. אז ישבתי מעבר לרחוב במכונית שלי, והסתכלתי על הבית. וכמו ששיערתי, שלושתכן טיפסתן החוצה דרך החלון. אז עקבתי אחריכן."
      אליינה לא ידעה מה להגיד. היא כעסה. ברור, חשבה, הוא עשה את זה רק כדי למלא את ההבטחה שלו לסטפן להשגיח עליה. אבל המחשבה שמאט ישב שם בחוץ במכונית הפורד הישנה והחבוטה שלו, ובטח קפא מקור, ועוד בלי ארוחת ערב... המחשבה הזאת הסבה לה כאב שלא רצתה לחשוב עליו.
      הוא נעץ שוב עיניים בנהר. היא ניגשה אליו ודיברה בשקט.
      "אני מצטערת, מאט," אמרה. "על איך שהתנהגתי אליך בבית, ו... על..." היא היססה רגע ואחר כך ויתרה. על הכול, חשבה בייאוש.
      "טוב, אני מצטער שהפחדתי אתכן," הוא הסתובב במהירות כדי לעמוד מולה, כאילו בכך יישבו את העניינים. "עכשיו, אולי תואילי להגיד לי מה לדעתך את עושה?"
      "בוני חשבה שסטפן אולי נמצא כאן."
      "בוני לא חשבה," אמרה בוני. "בוני אמרה מיד שזה לא המקום הנכון. אנחנו מחפשות מקום שקט, בלי שום רעש, וסגור. הרגשתי... כאילו משהו מקיף אותי," הסבירה למאט.
      מאט הסתכל עליה בזהירות, כאילו היא עלולה לנשוך אותו. "ברור שזה מה שהרגשת," אמר.
      "היו סביבי אבנים, אבל לא כמו האבנים האלו שעל יד הנהר."
      "אה, לא, ברור שלא כמו האבנים שכאן." הוא הגניב מבט אל מרדית, שהביטה בו ברחמים.
      "לבוני הייתה התגלות," אמרה אליינה.
      מאט נרתע מעט, ואליינה יכלה לראות את צדודיתו לאור פנסי המכונית. מהבעת פניו הבינה שהוא לא ידע אם להסתלק, או להכניס את שלושתן לתוך המכונית ולהסיע אותן ישר למוסד הכי קרוב לחולי נפש.
      "זאת לא בדיחה," אמרה. "בוני היא מדיום, מאט. אני יודעת שתמיד אמרתי שאני לא מאמינה בדברים האלה, אבל טעיתי. אתה לא יודע עד כמה טעיתי. הלילה - היא איכשהו ת?קשרה עם סטפן והצליחה להציץ לרגע למקום שהוא נמצא בו."
      מאט נשם עמוק. "אני מבין. אוקיי..."
      "אל תתנשא עלי! אני לא טיפשה, מאט, ואני אומרת לך שזה אמיתי. היא הייתה שם, עם סטפן; היא ידעה דברים שרק הוא יודע. והיא ראתה את המקום שהוא סגור בו."
      "סגור," אמרה בוני. "זהו. זה לא היה בשום אופן מקום פתוח כמו נהר אבל היו שם מים, מים שהגיעו עד הצוואר. הגיעו לו עד הצוואר. והיו שם קירות של אבן מסביב, מכוסים בשכבה עבה של ירוקת. המים היו קרים כמו קרח ושקטים, והריח היה נורא."
      "אבל מה ראית?" שאלה אליינה.
      "שום דבר. הייתה לי הרגשה שאני עיוורת. איכשהו ידעתי שאילו הייתה שם אפילו קרן אור אחת, הייתי רואה, אבל לא ראיתי. היה שם שחור כמו בקבר."
      "כמו בקבר..." צמרמורות קלות עברו בגופה של אליינה. היא חשבה על חורבות הכנסייה שעל הגבעה, מעל בית הקברות. היה שם קבר, קבר שהיא חשבה שפתחה פעם.
      "אבל קבר לא יכול להיות כל כך רטוב," אמרה מרדית.
      "לא... לכן אני לא מצליחה להרגיש איפה זה יכול להיות," אמרה בוני. "סטפן לא היה ממש צלול; הוא היה חלש וכנראה פצוע. וכל כך צמא..."
      אליינה פתחה את הפה כדי לעצור את בוני, שלא תמשיך, אבל בדיוק אז מאט התערב בשיחה.
      "אני אגיד לכן כמו מה זה נשמע לי," אמר.
      שלוש הבנות הסתכלו עליו. הוא עמד קצת מרוחק מהן, הקשיב להן מהצד. הן כמעט שכחו שהוא נמצא שם.
      "נעלמת לנו, כאילו נפלת לאיזה בור," אמרה אליינה.
      "זהו בדיוק," אמר, "בור. אני מתכוון, באר."
      אליינה מצמצה, כולה התרגשות. "בוני?"
      "זה יכול להיות," אמרה בוני לאט. "הגודל והקירות והכול מתאימים. אבל באר היא בור פתוח; הייתי צריכה לראות את הכוכבים."
      "לא אם היא מכוסה," אמר מאט. "יש בסביבה בארות שכבר לא בשימוש, ובעלי החוות מכסים אותן כדי שילדים קטנים לא ייפלו לתוכן. זה מה שסבא וסבתא שלי עושים."
      אליינה לא יכלה להכיל יותר את ההתרגשות שתקפה אותה. "זה כנראה זה. זה מוכרח להיות זה. בוני, תיז?כרי, אמרת שכל הזמן חשוך שם."
      "כן, ובאמת הייתה שם מין הרגשה של מקום תת?קרקעי." גם בוני הייתה נרגשת, אבל מרדית הפסיקה אותה ושאלה ביובש.
      "מאט, כמה בארות אתה חושב שיש בפל'ס?צ'רץ'?"
      "עשרות, אני מניח," אמר. "אבל מכוסות? לא כל כך הרבה. ואם אתן חושבות שמישהו זרק את סטפן לבאר כזאת, אז מתקבל על הדעת שזה במקום שאנשים לא יוכלו לגלות אותו. אולי באיזו חווה נטושה..."
      "והמכונית שלו נמצאה על הכביש הזה," אמרה אליינה.
      "בחוות פר?נצ'ר הישנה," אמר מאט.
      הם החליפו מבטים. ככל שתושבי פל'ס?צ'רץ' יכלו לזכור, הבית בחוות פרנצ'ר היה תמיד הרוס ונטוש. הוא עמד באמצע היער, והיער השתלט עליו לפני מאה שנה כמעט.
      "בואו נלך לשם," אמר מאט בפשטות.
      אליינה שמה את כף ידה על זרועו. "אתה מאמין ש...?"
      הוא הסתכל הצ?דה לרגע. "אני לא יודע במה להאמין," אמר לבסוף. "אבל אני בא אתכן."
      הם התפצלו ונסעו בשתי המכוניות, מאט ובוני הובילו, ומרדית נסעה אחריהם עם אליינה. מאט פנה לנתיב עגלות שומם שהוביל ליער, ונסע בו עד שהסתיים.
      "מכאן הולכים ברגל," אמר.
      אליינה שמחה שהביאה א?תה חבל; הם יצטרכו אותו אם סטפן נמצא באמת בבאר של חוות פרנצ'ר. ואם הוא לא שם...
      היא לא תרשה לעצמה לחשוב על זה.
      היה קשה ללכת ביער, במיוחד בחושך. הסבך היה צפוף, וענפים יבשים כאילו הושיטו ידיים לחטוף אותם. פרפרי עש רפרפו סביבם, התחככו בלחייה של אליינה בכנפיים לא נראות.
      לבסוף הגיעו לקרחת יער. אפשר היה לראות שם את יסודות הבית העתיק, סבך עשבי בר ושיחים קוצניים כיסו על אבני הבניין. הארובה שנותרה ברובה שלמה - מלבד חללים ריקים במקומות שפעם חוזקו בבטון - נראתה כמו אנדרטה מתפוררת.
      "הבאר צריכה להיות איפשהו מאחור," אמר מאט.
      היתה זאת מרדית שמצאה אותה וקראה לאחרים. הם התאספו סביב הבאר והסתכלו על מכסה האבן השטוח, המרובע, שהיה מונח על האדמה.
      מאט התכופף ובחן את העפר ואת עשבי הבר שעל המכסה. "מישהו הזיז אותו לא מזמן," אמר.
      היה זה הרגע בו החל לבה של אליינה להלום בפראות. היא הרגישה את הד הפעימות בגרון ובקצות האצבעות. "בואו נסלק את המכסה," אמרה בקול שכמעט ולא עלה על לחישה.
      לוח האבן היה כבד כל כך, שמאט לא הצליח אפילו להזיזו. לבסוף דחפו ארבעתם יחד, תוקעים רגליים חזק באדמה, עד שגוש האבן נאנק, וזז סנטימטר או שניים. ברגע שנפתח רווח בין המכסה לשפת הבאר, לקח מאט ענף יבש, השתמש בו כמנוף, והרחיב את הפתח. אז דחפו כולם שוב.
      כשהפתח היה מספיק גדול, ואליינה יכלה להחדיר דרכו את הראש ואת הכתפיים, היא התכופפה והסתכלה פנימה. היא כמעט פחדה לקוות.
      "סטפן?"
      השניות הבאות, כשכרעה מעל הפתח השחור, הסתכלה לתוך החושך, ושמעה רק הדים של אבני חצץ שדרדרה - היו מענות. ואז, במפתיע, נשמע קול אחר.
      "מי... אליינה?"
      "אוי, סטפן!" ההקלה הטריפה אותה. "כן! אני פה, אנחנו פה, ואנחנו נוציא אותך מכאן. אתה בסדר? אתה פצוע?" מי שמנע ממנה לקפוץ פנימה היה מאט, שתפס אותה מאחור. "סטפן," קראה. "תחזיק מעמד, יש לנו חבל. תגיד לי שאתה בסדר."
      נשמע קול עמום, חנוק, אבל אליינה ידעה מה זה היה. צחוק. קולו של סטפן היה חלש, אבל ברור. "היו לי כבר... ימים טובים יותר," אמר. "אבל אני חי. מי בא אתך?"
      "זה אני. מאט," אמר מאט, הרפה מאליינה, והתכופף גם הוא מעל הפתח. אליינה, שהייתה כמעט שיכורה מרוב שמחה, שמה לב שהבעת פניו של מאט הייתה קצת מבולבלת. "ומרדית, וגם בוני שעוד מעט תכופף לנו כאן כפיות. אני זורק לך חבל למטה... אלא אם בוני תוכל להעלות אותך בריחוף." מאט, שעדיין כרע על ברכיו, פנה להסתכל על בוני.
      בוני טפחה על ראשו. "שלא תתלוצץ על זה! תוציא אותו משם!"
      "כן, המפקדת," אמר מאט, קצת מסוחרר. "הנה, סטפן. תצטרך לקשור את החבל סביב המותניים."
      "כן," אמר סטפן. הוא לא התלונן על אצבעות משותקות מרוב קור, גם לא שאל אם הם יצליחו למשוך למעלה את משקלו הכבד. לא הייתה שום דרך אחרת להוציא אותו.
      חמש?עשרה הדקות הבאות היו קשות לאליינה. כדי להעלות את סטפן מהבאר, נאלצו ארבעתם למשוך יחד את החבל, אם כי בוני תרמה למאמץ בעיקר צעקות - "קדימה, קדימה" - בכל פעם שנעצרו לנשום. אבל לבסוף נאחזו ידיו של סטפן בשפת הפתח האפל, ומאט התכופף ותפס אותו מתחת לכתפיים.
      כשעמד בחוץ, חיבקה אותו אליינה ונצמדה אל חזהו. גופו הרפוי של סטפן, הש?קט הלא טבעי שלו, הבהירו לה עד כמה היה מצבו רע. את שארית הכוח שנותרה בו כילה כשעזר להם למשות אותו מהבאר; היו לו חתכים על הידיים, והן היו מכוסות דם. אבל מעל הכול הדאיגה את אליינה העובדה שהידיים האלו לא הגיבו לחיבוקה הנואש.
      כששחררה אותו מהחיבוק כדי להתבונן בו, ראתה את גון השעווה של עורו, ואת הצלליות השחורות מתחת לעיניו. הוא היה כל כך קר, שאליינה נבהלה.
      היא נשאה מבט חרד אל האחרים.
      מאט קימט את מצחו בדאגה. "עדיף שנסיע אותו מה שיותר מהר למרפאה. הוא זקוק לרופא."
      "לא!" הקול היה חלש וצרוד, והגיע מהדמות הרפויה שאליינה חיבקה בזרועותיה. היא הרגישה שסטפן אוזר כוח, מרים לאט את הראש. עיניו הירוקות ננעצו בה, והיא הבחינה במבטו הלחוץ.
      "בלי... רופאים." המבט הזה צרב אותה. "תבטיחי... אליינה."
      היא חשה דקירות בעיניים, וראייתה היטשטשה. "אני מבטיחה," לחשה. ואז הרגישה איך כוח הרצון והנחישות - שרק בזכותם החזיק סטפן מעמד עד עכשיו - קורסים. הוא התמוטט בזרועותיה, ללא הכרה.