פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עושה לנו פריחה: הדרך לבית הספר

      כל בוקר, אבל כל בוקר, אלפי תלמידים נוסעים לבית הספר. בדרך, הם עוברים חוויות דביקות ומעצבנות. וואלה! מציגה את הדברים המרגיזים, שעושים לכולנו פריחה

      להתעורר בבוקר, כל בוקר, ותוך שנייה למצוא את עצמך באוטובוס מקרטע - זאת בהחלט מכה. וזה עוד בהנחה שאתה מצליח לא לפספס את הקו שלך, הישג מרשים לכשעצמו. עבור התלמיד שגורר את עצמו בכוח לבית הספר, התחבורה הציבורית היא מסע לגיהנום, מסע שלא מפספס שום אלמנט של סבל מוחלט, כמו למשל:

      ההמתנה: לא משנה מתי הגענו לתחנה, זה תמיד 40 דקות לפני שהקו הבא עובר. כשהאוטובוס מגיח סוף סוף מפינת הרחוב, זה כמו לראות ספינת הצלה באופק כשגוססים על קרש באמצע האוקיינוס. אבל האושר הזה לא נמשך זמן רב.


      השיחה עם הנהג: בגילנו זה די בעייתי לשכנע את הנהג שאנחנו עדיין נחשבים "נוער", ואז להסביר לו שוב ושוב שכן, עדיין יש הנחה לגיל הזה. אחרי שהסכמנו על מחיר, הנהג נזכר שהוא בעצם לא יודע לספור ושואל כמה עודף הוא צריך לתת. אחרי שהסכמנו על עודף הוא נזכר שבעצם עדיין אין לו כסף קטן לעודף ועליכם לשבת בכיסא של הזקנים עד שהוא ילקט את העודף להחזיר לכם. רק בסוף, אחרי שהסיוט הזה נגמר, אתם נזכרים שרציתם בכלל לקנות כרטיסייה.

      הקרציות: אחרי שסוף סוף התיישבנו, אנחנו רק רוצים לחזור לשקט הפנימי שלנו עד שנגיע לבית הספר, אולי אפילו לישון קצת בעזרת השם. כאילו שזה יקרה: לפעמים איזה חבר מציק חייב לספר לך מה הוא חלם. לפעמים זוג פאקצות מרכלות בקולי קולות בספסל מאחוריך. לפעמים ערסים שומעים מוזיקה גועלית ברמקולים בספסל האחורי. ולפעמים זה הניחוח שעולה מהכיסאות הקרועים / מתפוררים / ספוגי מים מהמזגן, כמוך.

      עושה לנו פריחה - כל הכתבות
      יושתקו פרשני הספורט לאלתר
      נא להתעלם מסלבס צבועים
      די לנצל את זכר השואה

      אילוסטרציה (מערכת וואלה! NEWS)
      "לא, אין לי עודף מ-50!" (צילומי אילוסטרציה: ShutterStock )

      האקרובטיקה: זהו, סוף סוף הצלחנו להירדם. בשלב הזה תמיד נוכל לסמוך על הנהג שידפוק איזה ברקס עצבני שיעיף אותנו קדימה כך שנישאר במצב של הלם עד שנרד בתחנה. והדבר הממש חשוב הזה שלנו ששמרנו בכיס - כמובן עף גם הוא, ואבד לנצח מאחורי המושבים.

      הירידה בתחנה: להבין איפה צריך לרדת זה אתגר מיוחד, עד שאתה מצליח להבין איפה אתה עם כל הטינופת על השמשות והאנשים שעומדים ומסתירים (אפרופו אנשים, אנחנו בעד קרבה אנושית, אבל היחס "צפיפות : כוסיות" בקווי ישראל ממש לא עובד לטובתי). כשהצלחנו ללחוץ על הכפתור הוא דווקא לא עובד והנהג לא שומע את צרחות ה"הלו נהג" שלנו, ואלא אם כן הוא עושה לנו ג'סטה ועוצר בחריקה באמצע צומת - חדשות רעות, אנחנו נוסעים לשטחים.

      מסקנה: תחבורה ציבורית עושה לנו פריחה, והבריאות שלנו יקרה ללבנו. כל עוד נמשיך להיות אלרגים לריפוד זול ומנוע רועש, מוטב להגיע לבית הספר ברכב פרטי, בלימוזינה, בתעופה על גבי חד-קרן קסום, או לא להגיע בכלל.