פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מכורים ללייקים בפייסבוק

      מה גורם באגודל הזקור הכחלחל שמישהו, ולא משנה מי, נתן לפוסט האחרון שלנו להרגיש מקובלים? צעירה מסבירה באמצעות פוסטים "מרשיעים" מה החומר הממכר ללייקים בפייסבוק

      כולנו עבדים. כן, עדיין. אמנם לא לפרעה במצרים, אבל גם כיום לא חסרים דברים שישלטו לנו בסדר היום, מבלי שנוכל להתנגד. ואצלנו, בני הנוער הרקובים והנלוזים, השיעבוד אכזר במיוחד: אנחנו עבדים לדחפים ולסיפוקים שלנו, ללחץ חברתי, לרצון בהכרה, להישגיות - ומעל הכול, כמובן, ללייקים בפייסבוק.

      כולנו מרעננים את עמוד הפייסבוק שלנו שבע פעמים בדקה, בודקים אם צחקו מהסטטוס השנון והזדהו עם הסטטוס העצוב, בשיעורים אנחנו מעלים סטטוסים מרגשים רק כדי לראות שכל הכיתה מחוברת גם היא לפייסבוק – ועושה לנו לייק. אבל מה יש בו, בסימן הקטן של האגודל הזקור שהפייסבוק מספק לנו, שכל כך משלהב אותנו? למה המשפט "10 מחבריך אוהבים את זה" גורם לנו לכזה אושר?

      כולנו תלותיים

      "לייקים הם בעצם מדד להכרה חברתית”, מסביר פרופ' עזי ברק, אשר מתמחה בפסיכולוגיה של האינטרנט, "הם מקבלים אצלנו משקל פסיכולוגי רב, כי זהו מדד למקובלות, הצלחה חברתית ופופולריות". מה שדי מסביר מדוע אתם צונחים לדיכאון כשהסטטוס שלכם לא מקבל אפילו לייק אחד. הפרופסור מוסיף שאכן, "אי-קבלת לייקים פוגעת לנו בערך העצמי".

      האם אנחנו באמת יצורים אשר זקוקים לתשומת לב בצורה כה נואשת, עד שאפילו לייק פייסבוקי קריר יסייע לנו להרגיש מלכי העולם? יצאתי לטיול בפייסבוק וגיליתי שהרצון הנואש בלייקים משפיע לנו על גם כתיבת הסטטוסים. נכנסנו לעולם הפייסבוק כל כך חזק, עד שהסטטוסים שלנו מתארים עד כמה שפייסבוק זה חרא!

      מעבדות לחירות: שיעבוד ללייקים בפייסבוק (צילום מסך , facebook)
      (צילומי מסך מתוך פייסבוק)

      בגלישה בפייסבוק ניתן לשים לב לעוד תופעה משונה – בני נוער מפרסמים סטטוסים עם פוטנציאל לייקים, גם אם הם כלל לא מתאימים לאישיות שלהם. בנות בביקיני כותבות סטטוסים על אלוהים, בנות שתמונת הפרופיל שלהן היא נשיקה עם בחורה כותבות שהומואים זה מגעיל, והחנון עם הנזלת מ-י'5 כותב על כמה הולך לו עם בנות. יכול להיות שאנחנו לא הכי מחוברים למציאות בכתיבת הסטטוסים שלנו, רק כדי להרשים את חברי ה"פיד" שלנו?

      "בוודאי," אומר פרופ' ברק, "אבל הרי זה קורה גם מחוץ לפייסבוק. וכשם שצעירים מנסים למשוך תשומת-לב, הערכה, או מיקום חברתי באמצעות מניפולציה של לבוש, תספורת, או קעקוע, כך גם באמצעות הסטטוסים שהם כותבים". בעצם, מתעקש ברק, לא צריך להיבהל כל כך מתרבות הפייסבוק והלייקים, כי היא בסך הכול משקפת את מה שהיה כאן גם קודם: צורך באישור של הסביבה, תלות חברתית ויצירת זהות מסולפת של עצמנו כדי למצוא חן. משועבדים ללייקים? תמיד היינו.

      מעבדות לחירות: שיעבוד ללייקים בפייסבוק (צילום מסך , facebook)

      כולנו מכורים

      האם באמת אפשר לומר שאנחנו "מכורים" לדבר הזה, שאחראי במידה כה רבה להערכה העצמית שלנו? פרופ' ברק אומר שלא צריך להגזים, "כל עוד השימוש בפייסבוק הוא באיזון ובשילוב עם דרישות וצרכים אחרים – הוא לא מהווה 'התמכרות'".

      אז למה אנחנו כל כך אובססיביים לבדוק נוטיפיקציות?
      "כי הפייסבוק אינו שונה משעון, מכונית, טלפון, או טלוויזיה: אנשים משתמשים בכל אלו באופן קבוע ואינטנסיבי, ואם השימוש נמנע מהם – ברור שזה יפגום באיכות חייהם ויגרום להם תסכול".

      מעבדות לחירות: שיעבוד ללייקים בפייסבוק (צילום מסך , facebook)

      כולנו פאתטיים

      אז מה באמת קרה לנו בשנים האחרונות? למה אנחנו מוכרים את נשמתנו בשביל סטטוס שיוציא אותנו עאלק-מקובלים? ולמה כשאין קליטה לווייפיי באייפון שלנו אנחנו מרגישים כאילו איבדנו את האונה השמאלית במוחנו? למה אנחנו חייבים לכתוב לחברה שלנו על הוול "מאמי שלי מושלמתתתתת עד 120000 שבתתתת שלוםםםם" כל שבוע?

      מעבדות לחירות: שיעבוד ללייקים בפייסבוק (צילום מסך , facebook)

      אם כך, המסקנה הבלתי נמנעת שלי היא שאנחנו פתטיים. לוזרים. מפגרים. יצורים שהאהדה החברתית היא הדבר היחיד שמניע אותם, שלא אכפת להם להוציא את עצמם אידיוטים חסרי אינטיליגנציה רק בשביל עוד 10 לייקים ו-וולפוסט, שהדבר הכי חשוב לנו בחיים הוא לעשות אישור לכל בקשות החברות שאנו מקבלים, גם אם הם מפדופילים בני 80 עם אימפוטנציה גנטית. אין שום ספק, אנחנו משועבדים ללייקים.

      מעבדות לחירות: שיעבוד ללייקים בפייסבוק (צילום מסך , facebook)