פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      "כמעט מפורסמת" - פרק שני

      אח של שיר התקבל לתכנית כשרונות בסגנון "כוכב נולד", והחיים שלה משתנים. קבלו את הפרק השני של "כמעט מפורסמת", שמשלב בתוכו איורים והצצות לעמוד הפייסבוק של הגיבורה

      "כמעט מפורסמת" - הפרק הראשון

      מאת: מיכל בכר
      עיצוב ואיור: סטודיו גם וגם / יפעת דיין
      הוצאת הקיבוץ המאוחד

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      פרק 2: רק בקשה אחת

      הכול התחיל ביום שני שעבר. רוני לא הרגישה טוב וסימסה לי בבוקר שהיא לא תגיע היום לבית הספר ושלא אשכח לכתוב את כל מה שהמורה אומרת, גם במתמטיקה. טוב, היא כבר מכירה אותי, אני תמיד רושמת כל מילה ליתר ביטחון, אבל מתמטיקה זה המקצוע היחידי שאני לא כל כך טובה בו. אפילו קיבלתי במבחן האחרון ציון 70, שזה הציון הכי נמוך שאי פעם קיבלתי. לפעמים בשיעורי מתמטיקה אני רק עושה את עצמי מקשיבה ובמקום זה מפנטזת איך עומרי גבע מ-ז' 1 עם העיניים הכחולות נפרד מדנה ואחר כך מציע לי חברו?ת. איריס המורה לא מעירה לי. היא לא רק המורה למתמטיקה שלנו, אלא גם המחנכת והיא בעצמה אמרה לאבא ואמא באסיפת ההורים האחרונה "שאי אפשר שהילדה תביא מ?א?יו?ת בהכול". אבל זה לא עודד אותי בכלל.

      אבא צחק ואמר שאולי בגלגול הבא אני אוה?ב גם מתמטיקה, אבל אמא אמרה שאסור לי לוותר, כי אני ילדה מוכשרת ומחוננת ושאם אאמין בעצמי ואתאמץ, אוכל להצליח גם במקצוע הזה.

      כשאמא דיברה, חשבתי לעצמי שלפעמים נמאס לי להיות מחוננת ובטח שנמאס לי כל הזמן להתאמץ, אבל לא אמרתי כלום. מה כבר יכולתי להגיד להם?

      זה לא שלא רציתי להצליח גם במתמטיקה, במקום להרגיש אשמה שאני לא מבינה כלום. אבל מצד שני, גם ככה מדד הפופולריות שלי לא בשמים בגלל שבכל המקצועות האחרים יש לי ציונים מעולים, ואני יודעת שמאחורי הגב הילדים קוראים לי לפעמים חרשנית. ואם זה לא מספיק, אז עכשיו אמא אומרת שאני צריכה להתאמץ יותר... מה יקרה אם גם במתמטיקה יהיה לי ציון טוב? כבר לא ידעתי אם זה יגרום לי להרגיש יותר טוב או יותר רע. מה שבטוח, לא רציתי שהעיניים שלי יתחילו לנצנץ מול איריס המורה וההורים, אז ניסיתי לחשוב מהר על משהו מצחיק. נזכרתי איך כשאריסטו? היה גור פצפון, חזרתי יום אחד מבית ספר ולא מצאתי אותו בכל הבית. חיפשתי המון זמן וכשכמעט התייאשתי, מצאתי אותו מתחבא בתוך נעלי ההתעמלות בחדר של תומר. אם היה לי אייפון הייתי מצלמת את אריסטו?, כזה קטן ומכורבל כמו בייגלה, ומעלה לפייסבוק שלי. לצערי אין לי אייפון אלא רק טלפון שעבר אלי מתומר, אחרי שהוא קיבל אייפון חדש ליומולדת שש-עשרה. ובינינו, מה הסיכוי שמישהו מלבד רוני, היה עושה לי "ל?ייק"?

      בכל אופן, רוני לא הגיעה לבית הספר. הייתי חייבת לנסות להקשיב גם במתמטיקה ולכתוב כל מה שאיריס המורה אומרת, במקום למלא את הדף האחורי של המחברת שלי בלבבות, ולכתוב עומרי מצד אחד ושיר מהצד השני. לא הצלחתי להתרכז, כי כל הזמן חשבתי מה אני הולכת לעשות בהפסקה ואיך אעביר אותה ללא רוני, בלי שאף אחד ישים אלי לב. ממש לא התחשק לי שבנות הרביעייה ייכנסו בטעות לכיתה ויראו אותי שם לבד. "הרביעייה" הן הבנות הכי מקובלות בכיתה: דנה, ענת, לידו?ר וירדן. קשה לפספס אותן. הן תמיד לבושות בבגדים הכי אופנתיים, הולכות יחד לכל מקום ומסתכלות על כולם מגבוה. דנה היא שחומה וגבוהה. יש לה רגליים ארוכות שנדמה שאינן נגמרות לעולם והיא הולכת בגוו זקוף, כמו רקדנית. כבר מזמן הבנתי שלמרות שהיא לא הכי יפה מביניהן, היא המלכה הבלתי מעורערת וכולן עושות תמיד מה שהיא אומרת. אם דנה לא נמצאת, אז ענת, הש??ט?נית המתולתלת עם האף המחודד, תופסת את מקומה בראש החבורה, והולכת שלובת זרוע עם לידו?ר וירדן בחצר בית הספר. מצידה האחד - לידו?ר, שיש לה גוון עור כל כך בהיר שנדמה לפעמים שהיא שקופה, ומצידה השני - ירדן הבלונדינית, שהיא הילדה הכי יפה בעינ?י בכל בית הספר.

      כל השיעור חשבתי רק איך להעביר את עשרים הדקות של ההפסקה. עשר דקות אצליח להעביר בשירותים, כי הבאתי איתי את הספר "דמדומים" שלקחתי מהספרייה, ואוכל לדמיין איך ערפד מסתורי ויפה תואר נכנס לי לחיים והופך אותם למרגשים ומעניינים. אבל מה אעשה בעשר הדקות הנותרות? חילקתי אותן בראש אולי מאה פעמים, כך שאם זה לא מתמטיקה, אני לא יודעת מה כן.

      בסוף רוני הגיעה ממש בתחילת ההפסקה, ואמרה שזה היה הלילה שלה אצל אבא. קראו לו בדחיפות למשרד, אז הוא נתן לה אקמול והביא אותה לבית הספר, והיא בכלל כבר מרגישה יותר טוב. כשדיברה, המשקפיים שלה התכסו באדים וידעתי שהיא משקרת. היא לא באמת מרגישה טוב, אבל לא אמרתי כלום.

      אחר כך יצאנו לחצר וישבנו על המדרגות. הסתכלנו על הבנים ששיחקו כדורגל ושתקנו. פתאום רוני שאלה, "אם היית יכולה לבקש רק בקשה אחת, שבטוח תתגשם, מה היית מבקשת?" וסידרה את הקשת בשיער הג'ינג'י הארוך שלה.

      "רק אחת?" שאלתי את רוני. היא הנהנה בחיוב והוציאה את הכריך שלה.

      "רק אחת!" ענתה בפסקנות ונגסה בו.

      הסתכלתי על עומרי שבדיוק הבקיע גול וחצה את המגרש בריצה, כשהידיים שלו מונפות למעלה. כל הבנים מהקבוצה שלו קפצו עליו בשמחה. חשבתי שיש לי המון בקשות ואיך אוכל לבחור רק אחת? אני רוצה שעומרי יתאהב בי באורח פלא ויציע לי חברו?ת. אני רוצה להיות יותר יפה. אם אפשר אשמח שיהיה לי שיער בלונדיני חלק כמו של ירדן, שמניפה אותו מצד לצד כאילו היא שחקנית הוליוודית. אני רוצה להיות מקובלת ושיהיו לי מלא חברים שירצו להסתובב איתי. אני רוצה להצליח במתמטיקה ולהבין את כל הנוסחאות האלה, אבל לפעמים בא לי לא להצליח, ושזה גם יהיה בסדר.

      "לא יודעת," עניתי. "משאלה אחת זה לא מספיק. מה את היית מבקשת?" חשבתי שרוני תגיד שהיא רוצה שההורים שלה יחזרו לחיות ביחד, או שהיא תקבל את הסולו בהופעה של חוג ריקודי ההיפ?-הו?פ? שלה. היא הרי לא מפסיקה לדבר עליו כבר שבועיים ולהדגים לי את הצעדים. אבל רוני חייכה את החיוך הערמומי שלה ואמרה, "אם הייתי יכולה לבקש רק משאלה אחת הייתי מבקשת שכל המשאלות שלי תמיד יתגשמו." ושתינו צחקנו.

      אחר כך בדרך לכיתה ראינו את יובל, האח שלה. הוא עמד במסדרון עם החברים שלו מנבחרת השחייה של כיתות ח'. גם יובל וגם רוני ממש טובים בכל הנוגע לכושר גופני. מי שמתבונן ביובל מהצד יכול לנחש את זה, כי יובל תמיד לבוש בבגדי ספורט ולפי מבנה הגוף האתלטי והשרירים המפותחים שלו ברור שהוא ספורטאי. לעומת זאת, מי שלא מכיר את רוני יכול לחשוב שהיא סתם חנונית נמוכה וממושקפת. אבל רושם ראשוני ומראית עין יכולים להטעות. רוני היא ספורטאית מדהימה. בתחילת השנה היא התקבלה לנבחרת השחייה ונהגה ללכת להתאמן אחרי בית ספר בבריכה שבאוניברסיטה. היא יכולה לשחות אפילו שלושים בריכות ולא להשתעמם או להתעייף בכלל. אני, בניגוד אליה, שונאת לשחות בבריכה ושונאת כשכ?לו?ר חודר לי לעיניים. כמעט כמו שאני שונאת מתמטיקה. אבל בגלל שרוני החליטה להתמקד בכישרון הריקוד שלה ולהשקיע בהיפ?-הו?פ?, היא עזבה את הנבחרת, ויובל נשאר הנציג היחיד של משפחת סגל בבריכה.

      כשיובל ראה את רוני, הוא עזב את החברים שלו ובא לקראתנו בריצה. בכלל לא היה לו אכפת שרואים אותו מדבר עם שתי הילדות הכי חנוניות בש??כבת כיתות ז'. האח שלי, תומר, בחיים לא היה מדבר איתי ליד כולם.

      "חיפשתי אותך בבוקר ולא ראיתי אותך. איפה היית?" הוא שאל אותה וזה נשמע לי מוזר, כי חשבתי שאם הם אחים אז גם הוא אמור לישון באותם ימים אצל אבא שלה.

      "לא הרגשתי טוב, בגלל זה איחרתי." ענתה לו רוני בחוסר חשק מופגן.

      "אז למה בסוף באת לבית הספר?" חקר אותה יובל. "את מרגישה יותר טוב?"

      "היא לקחה אקמול," עניתי, כי ראיתי שהוא באמת דואג ורוני לא מתכוונת לענות לו.

      "אם שיר בסביבה, אני רגוע. אני סומך עלייך שתשמרי על רוני בשבילי." הוא חייך אלי ופתאום שמתי לב שיש לו חיוך ממש יפה. חיוך שחשף גומת חן אחת בלחי השמאלית ורווח קטן בין השיניים הקדמיות. חשבתי לעצמי שאם לרוני היה שיער חום ולא שיער ג'ינג'י והיא הייתה מורידה את המשקפיים, אז הם אפילו היו דומים. חייכתי ליובל בחזרה.

      "טוב, אני מקווה שתרגישי טוב, רו?נו?ש, ואם שוב תרגישי רע, תבואי לכיתה שלי ואקח אותך הביתה," הציע יובל.

      "לאיזה מהם? " מלמלה רוני, אבל יובל כבר חזר לחברים שלו והצלצול שנשמע בחצר לא הותיר מקום לספק - ההפסקה הזו נגמרה.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)

      ויש גם טריילר: