פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      30 לאיימי ווינהאוס: רוצים גם כן להפוך לאגדת מוזיקה?

      מלאו 30 למותה של איימי ווינהאוס, וגם לכם מתחשק להיות אגדת רוק/פופ? כך תעשו את זה נכון!

      מחר ימלאו 30 למותה של איימי וויינהאוס, חברת מועדון ה-27 המפוקפק. מועדון שמכיל בתוכו פצצות אטום של כישרון והיכל תהילה של מוזיקה אדירה, ושל אמנים ייחודיים, רובם בעלי נטייה הרס עצמי, שמתים בגיל 27.

      אז מה הופך אדם אחד פשוט לאגדה מוזיקלית? אם אי פעם תהיתם איך עושים את זה - הנה כמה נקודות ציון שתהיו חייבים לעבור דרכן.

      1. בחרו שם קליט

      ג'ניס ג'ופלין - ג' ועוד ג'. קורט קוביין, ק' ועוד ק'. איימי וויינהאוס - בית היין, שם עם קריצה שצובטת את הלב ובהחלט הייתה מבשרת רעות. לכל אחד מהם יש שם שנשמע קצת מוזר בהתחלה ואחר כך מתגלגל בחופשיות על הלשון.

      .

      2. אמצו סיפור חיים

      רוברט ג'ונסון היה אמן בלוז בדרום ארצות-הברית בשנות השלושים, שנים שבהן השחורים בעיקר ניקו בתים והופלו לרעה על לא עוול בכפם. ג'ימי הנדריקס קיבל מאביו את הגיטרה הראשונה שלו בגיל 6 ומעולם לא ידע ולו אקורד או תו אחד. בריאן ג'ונס (רולינג סטונס) הצטיין בתוך מערכת החינוך, שאותה תיעב כל כך, ופרש ממנה. וכמוהו ג'ים מוריסון - עם איי.קיו של לא פחות מ-149 ואובססיה להתעסקות בנפש האדם. לכל אחד מהם היה סיפור קורע לב שהנחה אותם בדרך אל אורח חיים הרסני ורקורד מוזיקלי אלוהי וחסר-פשרות.

      3. טוב, צריך גם כישרון

      ועוד איזה כישרון. ג'ניס ג'ופלין, שעד לפני חודש הייתה הנציגה הנשית היחידה במועדון, התהדרה בקול מחריד ולאחר מכן ממכר, והפכה לזמרת הרית'ם אנד בלוז ששינתה את העולם. כמוה גם הייתה וויינהאוס - הקול המפחיד והייחודי שלא נתן לנו שלא לזהות אותה ברדיו. ג'ים מוריסון, שבילה את מרבית חייו תחת השפעה של סמי הזיה, כתב ליריקה שאי אפשר להתחרות בה. בשביל להפוך לאגדה מוזיקלית צריך כישרון בפרטים הקטנים. אנחנו יכולים להיות אייקונים של אופנה ואנשים כשרוניים, אבל בהחלט צריך למצוא משהו שהוא קצת יותר.

      4. קצת הוללות לא הרגה אף אחד. אה, רגע

      מונחים כמו "קוקטייל של סמים ואלכוהול" או "מכון גמילה", הופיעו דרך קבע לצד שמם של הכוכבים. הם היו מרבים בפרובוקציות בציבור (קורט קוביין ואשתו, קורטני לאב, היו מביאים את חדר השינה שלהם לקירות אחוריים של מועדונים, איימי וויינהאוס ובעלה היו מכים זה את זה באמצע הרחוב), עשו לעצמם לא מעט פדיחות ובכלל, לא היו מודל לחיקוי מוצלח במיוחד והפכו לשמות שנואים על כל הורה אמריקאי וכל הורה בעולם.

      5. פתחו אישיות מיוחדת

      מספיק מבט אחד כדי להבין שמחוץ להופעות לא היה להם הרבה עניין בתשומת-לב. הביישנות בראיונות, המבט המושפל - כמו ילד מובך שהוריו מכריזים בגאווה בארוחת שישי שקיבל 100 בתנ"ך. מדובר, לרוב, באנשים שלא היו בנויים לחיי תהילה, וזה הסוד - הם לא התמכרו לשטיחים אדומים, אלא סלדו מהם, התעסקו במוזיקה ולא ביחסי ציבור. אצל רובם המעמד החדש שקיבלו (כמעט כל חברי המועדון הושוו לאלוהים בשלב מסויים), היה זה שבסופו של דבר גרם להם להידרדר ולמות.

      6. וכמובן - מותו באופן טראגי

      רוברט ג'ונסון הורעל בשנת 1938 על ידי אדם שגילה שאשתו בוגדת בו עם המוזיקאי, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס (האקדמיה ללשון באמת חייבת למצוא אות עברית לאות J) מתו מקוקטיילים קטלניים של סמים ואלכוהול, קוביין התאבד בירייה ומכתב ההתאבדות מהלל-הבודהיזם שלו שגור בפי כל גראנג'איסט עד היום, וג'ים מוריסון מת בדירתו בפריז (אף שמספרים שלמעשה מת ממנת יתר בשירותים של מועדון, והדילרים שלו לקחו אותו הביתה כדי שהם ובעלי המועדון יתחמקו מחקירה משטרתית)

      ולסיום הבהרה

      אני לא דוחקת בכם לעשות סמים ולפרוש מבית-הספר כדי להפוך לאגדות רוק. כל אחד מבין אלה הפך למה שהפך משום שלא התחקה אחרי אמנים והמציא עולם שלם של מוזיקה ותרבות. כדאי להעריץ אמנות על פני להעריץ אנשים כאלה, כי, בכל זאת, אתם לא רוצים למות ב-27, נכון?

      או אולי בעצם כן? כך תמותו בגיל 27!