פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      להיות רזה עד מוות

      קיבלנו למערכת מייל מגולש, שרצה לשתף אותנו בנושא שלא מדברים עליו מספיק: הפרעות אכילה אצל בנים. כי זה לא עסק רק של בנות. קראו ושמרו על עצמכם

      אני רוצה לפתוח בזה, שאני מבטיח לטפל בעצמי. ואתם - תבטיחו לא להגיע לזה.

      לרובכם זה יישמע קצת הזוי ומוזר. אחרי הכול, אני לא עוד נערה מתבגרת שסובלת מהפרעות אכילה, אני נער בן 19 וחצי, שסובל מהפרעות אכילה.

      הנושא של בנים עם הפרעת האכילה הוא לא נושא שדואגים לדבר עליו, או להעלות אותו בתודעה הציבורית. רוב הכתבות, המחקרים, הפרסומים והקמפיינים מתרכזים בדוגמניות הרזות, אלו עם הצלעות הבולטות, אלו שעושות הכול כדי שלא ידעו מה הן עוברות באמת. שלא ידעו מה קורה לפני הפוטושופ והאיפור, ואיזו רמה של סבל מסתתרת מתחת לחיוך שהצלם מצליח לחלץ ממנה.

      מתחיל לשנוא את המראה של עצמך

      הסיפור שלי התחיל בכיתה ז'. גיל של התחלות חדשות, בית ספר חדש, חברים חדשים, הכל חדש, סוג של כיתה א' מההתחלה.

      אני לא נער שמן, אפילו לא שמנמן, אבל לא נולדתי עם מבנה של אתלט, ולא של בן אדם רזה מאוד. לא שמתי לב ולא ייחסתי חשיבות למבנה שלי ולצורת הגוף שלי עד כיתה ז', הגיל שבו מתחילות אהבות חדשות, ויש קצת יותר ביקורת עצמית על המצב החיצוני.

      זה התחיל פשוט. הסתכלתי במראה, ובתוך שנייה התמלאתי בשנאה: '' אתה לא מתבייש? תראה איך אתה נראה, עם גוף כזה מי תסתכל עליך בכלל? כדאי שתרזה אם אתה רוצה אפילו סיכוי לדיבור קטן עם חברים". אלו המחשבות שרצות בראש, השנאה, הדיכאון, העצב, חוסר האונים, שאי אפשר לבקש גוף מושלם ודקיק כמו בפרסומות.

      והמחשבות מתחילות לרוץ: מה הדרך המהירה ביותר להשיג את המראה הצנום הזה, המראה שכל כך נראה נחשק ונוצץ.
      זה מתחיל בהרעבות מכוונות, גם כשאתה ממש ממש רעב, אתה ממשיך לא לאכול, כי אתה בטוח שאתה בדרך הנכונה לקבל את הגוף של ההוא מהפרסומת, ההוא שכל הבנות רק רוצות להיות בקרבתו.

      אחרי שאתה מבין שזה לא בדיוק הולך, אתה מנסה לחשוב על דרכים אחרות לרזות, דרכים יותר קלות. ואז, תוך כדי הסתכלות במראה כמו בכל יום, בטקס השנאה העצמית, בזווית העין אתה קולט את האסלה. וישר קופצת בראש המחשבה שהגיעה הישועה.

      משתעבד להקאות

      הכול קורה כל כך מהר, בלי הרבה מחשבה. רק שנאה עצמית שולטת בראש, שנאה ודימוי עצמי יותר נמוך מים המלח.
      אתה יורד על הברכיים לכיוון האסלה, ממש כאילו קד קידה, מרים את האסלה ופשוט, בלי הכנות מוקדמות, בלי לחשוב על ההשלכות, אצבע נכנסת לגרון, והנה הגיעו הקאות יזומות לחיים.

      הקאות זה דבר נורא, תוך כדי ההקאה הדמעות יורדות, העיניים נהיות חלשות, הראש מסתחרר, הרגשה נוראית, כאילו אתה חולה במחלה נוראית... ובעצם, אתה חולה במחלה נוראית.

      היום אני כבר כמה שנים אחרי, בן 19. אחרי טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים במחלקות להתפתחות הנוער וכל מיני טיפולים שונים אצל אנשי מקצוע. אבל לצערי, המחלה הזאת יכולה אולי לעבור בקטע הפיזי אבל לא נפשית. תמיד אסתכל על המראה ואראה את עצמי לא כמו שאני רוצה, תמיד יהיו לי הערות על עצמי, תמיד ארצה להיות אחר. החוכמה היא לבטל את הקולות האלה בראש, להסתכל לעצמך בעיניים, בדיוק באותה מראת סבל ושנאה, המראה שהיא אולי היחידה שראתה את כל רגעי הסבל, ולהגיד לעצמך: ''אני בסדר גמור. אני חזק. אני לא נופל בפח. אני נראה מצוין, אני אוהב את עצמי, ואני עובר את זה''.

      גם אתם במקום הזה? אל תישארו לבד

      כל יום, הוא מאבק חדש. כל יום הבחינות מול המראה, עמידה בפרופיל, עמידה לפנים, בחינות אינסופיות... אבל טוב ללכת לישון בהרגשה שעוד יום ניצחת את המחלה הנוראית הזאת.

      אז בבקשה, אם מצאתם את עצמכם אומרים "גם אני מרגיש ככה'', ומצאתם את עצמכם איפשהו בסיפור, אם חוויתם דיכאון כתוצאה מהדימוי העצמי שלכם, אם הרעבתם את עצמכם, התרחקתם מחברים, רציתם לשנות את עצמכם בדרך שהיא מזיקה לגוף - תפנו לטיפול, או תשתפו חבר קרוב. זה עוזר, זה תומך וזה חשוב. זאת לא בושה, זאת גבורה. אפשר לנצח את זה, אפשר להוקיע את המחלה הזאת מאיתנו, שתפסח עלינו, ושנהיה בריאים ויפים, ולא משנה מה אומר המשקל.