פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      ה-ZONE הולך להופעה! והפעם: בום פם

      קרן הלכה להופעה של בום פם, נהנתה מהמוזיקה המשובחת והתעייפה כשהיא התחילה לחזור על עצמה. מסקנה: בום פם זה בעיקר לאשכנזים שרוצים לרקוד מזרחי בלי להתפדח

      את מי ראינו: בום פם.
      איפה: אוזןבר, תל אביב.
      מחיר כרטיס: 50 שקלים.

      בום פם היא מסוג הלהקות שגם אם נדמה לכם שבחיים לא שמעתם עליהן, בטח מתישהו תופפתם עם הרגל כשהנעימה שלהם ברקע. צלילי הרוק-ערבי-בלקני המשובח שלהם מזמזמים סביבנו כבר לא מעט שנים. גם אני, מפעם לפעם, בימפמתי לצליליהם באיזו מסיבה או חתונה משודרגת, אבל לעמוד בהופעה שלהם ולהקשיב לסיפור המוזיקלי שלהם מההתחלה עד הסוף – את זה לא עשיתי עדיין. אבל הי, אם ה-ZONE שולח כל שבוע כתב צעיר להופעה שהוא מעולם לא היה בה עדיין, לא אקפוץ על ההזדמנות? אקפוץ וגם אפזז.

      הקהל מרגיש בנוח לשכב על הבמה

      אולם ההופעות הזעיר של האוזןבר הוא אינטימי ותל אביבי מאוד. כמעט אפשר היה לזהות את האנשים בקהל מבתי קפה שונים בקינג ג'ורג': משקפי הקרן, שמלות הווינטג', מכירה את כולם, כולל את גל אוחובסקי שישב על הבר (היוש!). תל אביבים מרגישים כל כך בנוח בכל מקום, חלק מהם פשוט התיישבו על הבמה במהלך ההופעה, נשענו על המרפקים כמו בפיקניק והסתכלו על הסולן במבט של "מה קורה, אח שלי, בא אחר כך ל'מנזר'?"

      שלישיית ההרכב עלתה לבמה בדרגות לבוש שונות – יובל זולוטוב (טובה) בחולצת כפתורים ומשקפיים, אורי כנרות (שירה וגיטרה) בגופייה, ואיתמר לוי (המתופף) בבוקסר בלבד פלוס מסכה אדומה על הפרצוף. ההתחלה לא הייתה אופיינית לבום פם שהכרתי – שיר רוק קצבי באנגלית – אבל בשיר השני כבר התחילה להתנגן הנעימה הערבית החשמלית והמוכרת, המסכה של המתופף עפה לרצפה והקהל כולו התחיל לענטז במעגלים.

      שמייח שמייח, אבל די חוזר על עצמו

      יש אפקט קומי לא מבוטל במוזיקה של בום פם, ולא רק בגלל שרוב הזמן הטוביסט מבצבץ מאחורי הטובה בפרצוף אדום וממושקף, או המתופף שמעיף את שיערו כמו אנימל מהחבובות. חיוך קטן תמיד תלוי באלכסון בזוויות של השירים, כמו בלהיט שלהם "חשיש", שבו הקהל צרח איתם את המילה החוזרת (ועשה לי תיאבון לחציל דווקא – היה קשה להבין את המילה עצמה). ותמיד שמח שם, בכל רגע ורגע מההופעה.

      אבל למרות ה"שמייח" הנצחי של ההופעה, והאיכות הבלתי מתפשרת שלה, היא קצת מונוטונית, עליי להודות. אני מניחה שחובבי בום פם, שלא לדבר על חובבי ענטוזים, נסחפו באקסטזה לכל שיר ושיר. אבל לי, אזרחית מהשורה שרק נהנית לשמוע נעימה בומפמית פה ושם, ערב שלם של נעימות די דומות (וללא מילים ברובן) זה קצת יותר מדי. כל שיר ושיר היה משובח ובוצע לעילא, כמובן, אבל אחרי שניים, שישה, עשרה כאלה, כשהגוף כבר עייף מאותו קצב וכל סלסולי הגיטרה מתחילים להישמע זהים, בא לך לשמוע סתם איזו בלדה שקטה, לעשות סוויץ' באוזן, לסובב את המותניים לכיוון הפוך, משהו. צריך להיות באמת משוגעים לדבר כדי להישאר מרוכז ונלהב לאורך הופעה שלמה של בום פם.

      מאחוריי קיפץ מעגל של חמישה שישה אנשים מהקהל בתנועות ים-תיכוניות עולצות. זה המצברוח שאיתו כדאי, כנראה, להגיע להופעה כזאת. נראה שהופעות כמו של בום פם הן הזדמנות מצוינת גם לתל אביבים אשכנזיים אליטיסטיים לרקוד ריקודים מזרחיים וליהנות מזה, בלי להרגיש נחותים. שגם זו מטרה מכובדת.

      ציון כללי להופעה:

      4. הייתי ממש בעננים בתחילת ההופעה, ככל שהיא המשיכה ירדתי קצת מהעננים ונתליתי איפשהו על עמוד חשמל בגובה בינוני. מיציתי.

      ציון לסאונד:

      4. אוהבת את האוזןבר, אבל החלל האטום יוצר לפעמים צליל דחוס ולא מאוורר.

      ציון לקהל:

      5. ריקודים ספונטניים מנומסים זה ה-דבר.

      עדיף לשמוע מאשר דיסק:

      כן ולא. מצד אחד, הרבה יותר כיף לענטז בהופעה עם עשרות ישבנים אחרים דבוקים לך למתניים. מצד שני, קשה להקשיב להם במשך שעה שלמה. אני הייתי מעדיפה להישאר עם דיסק, ולשמוע רצועה אחת או שניים מדי פעם, כדי לא להמאיס.

      ה-ZONE הולך להופעה - בכל יום שישי

      בשבוע שעבר הלכנו להופעה של אפרת גוש, והתאהבנו!

      מה קורה כשבהופעה של בום פם מתחיל מרדף מסוכן אחרי שלושה צעירים?