פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      איבדנו את הצפון

      בכל שבוע הכתבים הצעירים שלנו יוצאים לבלות במרכז, אבל רק כתבתנו נעם תקועה בצפון. מה כבר עושים שם, חולבים פרות? אז זהו, שלא. נועם מתעקשת שיש שם אקשן קטלני. whatever

      את ההוכחה לכך שהחברות שלי מהמרכז ממש מסתייגות מהעובדה שאני גרה בצפון הארץ, קיבלתי כשהצעתי לאחת החברות התל-אביביות שלי לבלות אצלי את הסופ"ש הקרוב.

      "אבל מה בכלל יש לי לעשות שם?" היא התמרמרה, "זאת אומרת, חוץ מלחלוב פרות וכאלה".
      "אם ממש ישעמם לנו נוכל ללכת לקצור את החיטה", אמרתי.
      "מצחיק מאוד", היא עיקמה פרצוף "כאילו, את צוחקת נכון?".
      נאנחתי אנחה של גאד-אני חייבת-למצוא-חברות-חדשות ואמרתי לה: "תבואי, אין לך מה לדאוג, אני מבטיחה לך שיהיה כיף".
      "טוב, ניתן צ'אנס לאזור הפסטורלי והמשעמם שלך", היא התרצתה.


      איפה אתם מעדיפים לבלות: בתל אביב או בפריפריה?

      תחנה ראשונה: התאבזרות במחשופים

      כמה ימים אחר-כך, כשכבר היינו מאובזרות בשמלות חושפניות ואודם שמשדר "הזמר האהוב עליי הוא אבי ביטר", היא כבר דרשה לדעת לאן אני לוקחת אותה לבלות.

      "למועדון שנקרא 'האולטרסאונד'", עניתי.
      "רגע, יש לכם כאילו ממש מקומות בילוי?” היא שאלה בפליאה מוחלטת.
      "אז איך חשבת שאני מעבירה את הסופי שבוע?” שאלתי בחזרה.
      "לא יודעת... בלשחק ברידג' עם סבתא, לשבת על הברזלים, דברים שצפונים מהפריפריה עושים".
      "טוב תקשיבי, ככל שאת מדברת יותר ככה גובר בי החשק לאזוק אותך לפסי רכבת וללכת".
      "וואו, יש לכם גם רכבת?!”.
      "פפפפפ" התייאשתי, “פשוט בואי נצא".

      התחנה השנייה: הרחבה היוקרתית של מועדון האולטרסאונד

      מיקום: צומת יגור.

      טווח גילאים: חוגרים.

      קלאסה: מקום גדול ומרווח עם שלוש רחבות שונות.

      באסה: ריכוז גבוה מדי של ערסים.

      התחלנו ברחבה האקסקלוסיבית שמיועדת לחבר'ה המבוגרים שבאים למועדון. אין שם משהו מיוחד חוץ מתחושת ה- "אנחנו כאלה מגניבים שפתחו לנו רחבה משל עצמנו" שאופפת את המקום. כשהצלחנו להיכנס לשם לאחר פלרטוטים אינסופיים עם הסלקטור, הרגשנו כאלה מגניבות שהתחלנו לחלק כיפים באוויר, מה שגרם לנו להפסיק להיראות מגניבות.

      מספר דקות אחרי שכבר נכנסנו, החברה מתל-אביב קבעה שהמועדון יפה, אבל ש- "אין כאן בכלל אנשים!", מה ששכנע אותנו להצטרף לפשוטי העם מהרחבות למטה.

      התחנה השלישית: הרחבה הפחות יוקרתית ועם יותר ערסים של האולטרסאונד

      עברנו ברחבה השחורה, רוקדות ממש במקום הצפוף ביותר שלה כיאה לחבורה של בנות עם נטייה למשוך תשומת לב שכמותנו. המוזיקה שם באה בטוב, האווירה הייתה מגניבה, ואפילו הערסים שניסו לגעת לנו בתחת היו נחמדים. אפילו החברה מתל-אביב נראתה כאילו היא נהנית.

      "איך האלכוהול כאן?!" היא צעקה לי באוזן בזמן שהבנות סביבנו רקדו כאילו הן שותפות לאחד מהקליפים של פיפטי סנט.
      "מהול ברעל עכברים!" צעקתי בחזרה.
      "מה?!".
      "אמרתי שהוא טוב!".
      "אה, אז בואי נלך להרים כוסית!".
      אחרי כמה דקות, שני צ'ייסרים של יגר וסחרחורת קלה, החלטנו לגוון את הערב ולפנות לרחבה הישראלית.

      החיסרון היחידי ברחבה הישראלית של האולטרסאונד הוא שהפלייליסט ברחבה הזאת חוזר על עצמו באותו רצף כל ערב מחדש ('היהודים' אחרי 'מכה אפורה', למקרה שהתעניינתם), אין כמו הרחבה הזאת בשביל להרגיש מגניבים משהו ולפזר חיוכים שבעי רצון של- "שיואו, אנחנו כאלה צרכניות של מוזיקה איכותית. הי, אני שומעת את החדש של גאגא!".

      תחנה אחרונה: צליעה וניצחון

      סיימנו את הערב כשאנחנו צולעות לכיוון המכוניות שלנו. "אחותי, אני רוצה להתוודות", אמרה לי החברה כשנפרדנו לשלום מהחברות שלי (שלמרבה ההפתעה קיבלו את התל-אביביות המתפרצת שלה בהומור ולא באיומים להפיל אותה מהקומה האחרונה של עזריאלי).
      "שתדעי לך שממש נהניתי", היא אמרה בחיוך נבוך, "מקום מגניב לגמרי".

      כשהיא אמרה את זה, זה היה כמעט כאילו היא מוכנה למכור למעני את עזריאלי, לוותר על דיזינגוף סנטר, ולעבור לגדל תרנגולות בקיבוץ ציפורי. ניצחונו של הצפון המנומנם והחביב על פני התל-אביביות המוחצנת.

      "בסדר, שישי הבאה אצלך במרכז", אמרתי לה בחיוך.


      בשבוע שעבר נתנו לשני כתבים חנונים שלנו שטר של 100 שקל לבילויים, כדי לראות מה הם יעשו איתו. זה נגמר בסנוקר, בירה והפיכה לגברים

      עד הבאזזר - מדור הבילויים של ה-ZONE!