פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      זרוק ומסוכן

      בבית הקפה האהוב על יוני קרה אסון, אבל לאף אחד לא אכפת. מה שהכי גרוע - זה חלק מאופנה מסוכנת

      לפני כחודשיים נפל יונתן נעים, מוזיקאי צעיר בן 29, במורד המדרגות של קפה 'אדר' בתל אביב בזמן שבילה במקום. כתוצאה מהנפילה יונתן נפגע בראשו ואושפז בבית החולים איכילוב במצב קשה.

      למרות שלא הכרתי את יונתן, ומעולם לא פגשתי אותו, הרגשתי שהסיפור שלו נוגע בי באופן אישי. קפה 'אדר' היה מקום הבילוי המועדף עלי, ואני עצמי כמעט החלקתי מספר פעמים במורד המדרגות התלולות שנמצאות במקום. כמה ימים לאחר התאונה, כשעברתי בסביבת הקפה והצצתי לתוכו, ראיתי שהוא שוקק חיים כתמיד. נחרדתי לגלות שלא הייתה בקפה 'אדר' אף סימן לתאונה הקטלנית שהתרחשה בו. לעין בלתי מיומנת כמו שלי גם לא היה נראה שגרם המדרגות שופץ או תוקן. למרות אהבתי למקום, רגלי לא דרכה שם מאז. בכל פעם שהזדמנתי לסביבה התגברתי על הרצון להיכנס ונשאתי תפילה שקטה בלבי למען יונתן. לצערי, זה לא שינה במאומה את גורלו. בתחילת השבוע שעבר, לאחר מאבק בפציעה קשה, נפטר יונתן נעים במיטתו בבית החולים.

      למלים שכתבתי עד כאן נלוותה מן הסתם נימה ביקורתית, אבל אני חייב להוסיף ולהתוודות שאת כתיבת הטור מלווה גם מידה לא מבוטלת אשמה. כאמור, חברי ואני בקרנו בקפה אדר פעמים רבות, למרות שידענו שהעלייה לקומת השירותים מסוכנת. לאחר ששמעתי על התאונה, ניסיתי להבין איך יכולנו להמשיך לבלות במקום מבלי לדרוש מבעליו את הביטחון שמגיע לנו. למעשה, גם לאחר ששמעו על התאונה, המשיכו חלק מחברי להגיע לקפה. לא יכולתי שלא לתהות למה להם להמשיך לבלות במקום בתנאים שמסכנים את ביטחונם.

      בכתיבת הטור אין לי כוונה לעסוק בגרם מדרגות אחד, לולייני ותלול ככל שיהיה, אלא בתופעה רחבה הרבה יותר. למרות התאונה הקטלנית שהתרחשה בו, קפה אדר לא שונה מהותית ממקומות אחרים שחברי ואני נוהגים לבלות בהם. מדובר במקומות קטנים, אלטרנטיביים, זולים וצעירים, שנוקטים בגישה עיצובית של 'עשה זאת בעצמך'. בהשראת התרבות העצמאית ובקשר ישיר לציר וויליאמסבורג-ברלין, מקומות רבים בתל אביב ומחוצה לה הופכים את הגישה הזו לאופנה. מקומות כאלה מכילים בדרך כלל רהיטים שנקנו בשווקי פשפשים, נאספו ברחוב או נבנו והורכבו לבד. נראה שאידיאל היופי עבור צעירים רבים, ואני ביניהם, הפך להיות כל מה שנעשה כלאחר יד, ונראה זרוק ואו לא מכוון. כתוצאה מכך נוצר קהל שמחפש את התחושה האגבית והזולה, ומוכן לקבל על עצמו את תוצרי הלוואי שלה.

      אז שירותים מלוכלכים, כיסאות חורקים, אוכל מקולקל, צפיפות גדולה ושירות בעייתי הפכו לעניין שבשגרה כשמדובר במקומות ה'נכונים'. אבל נדמה לי שאנחנו לא באמת צריכים אסון כמו זה של יונתן כדי שיזכיר לנו לדעת למתוח את הקו בין שירותים מלוכלכים ובין מצבים אחרים, בהם נשקפת סכנה לחיינו. כקהל צרכנים אקטיבי, יש לנו אחריות לדרוש מבעלי העסקים שאנו מבלים בהם את הכבוד והאחריות לבטיחותנו. בית קפה יכול להיות אלטרנטיבי ומעוצב במידה הנכונה גם מבלי לסכן את חיי המבלים בו. אנחנו, כקהל, יכולים להפעיל את כוחנו במקרים בהם אנחנו מרגישים שהזלזול בנו מוגזם. נכון שלפעמים נראה שהדבר הנכון הוא לשתות בירה בבר מפוצץ, או לרדת למרתף הופעות במדרגות מתפרקות. אבל גם אם זה נשמע כמו עוד משהו שאמא אומרת, אין דבר יותר קול מלהגיע הביתה בשלום.

      איור של יוני בן חורין, קפה אדר (יוני בן חורין)