פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בגטים בגטו: מותר לצחוק על השואה?

      בדיחות שואה מזעזעות אתכם, או שאתם חושבים שזה בסדר גמור? קארין וישי מתווכחים, ואתם - מצביעים. וואלה ZONE שניצולים

      נגד!

      יש משהו במדינה הזאת שלא צוחקים עליו? אוקיי, אפשר להבין: אנחנו חיים כולנו במציאות לא קלה, נופלים עלינו טילים מהשמיים, מאיימים עלינו בחדשות, אין לנו מים ומערכת הרכבות שלנו עושה פאדיחות כל הזמן. צריך לשחרר קצת מתח בהומור.

      אבל יש נושאים, נגיד, סתם נזרוק, רצח המוני ומזעזע של עם שכמעט נעלם לגמרי, שזה לא הכי לעניין להשתעשע בהם (עיינו ערך "היי אחי, מה ההבדל בין יהודים לפיצה? פיצה לא צורחת בתנור!!!!!!!!!!!!! חעחעחעחעחעחע." NOT).

      זה כן יכול להיות נורא מצחיק בסיטואציות מסוימות, אבל גם נורא חסר טאקט – למשל, לא מספרים בדיחות שואה לסבתא הפולנייה שלך. או בטקס יום השואה. או בכנס בינלאומי של ניצולי שואה. ובכלל, אתה אף פעם לא יודע מתי תיתקל בבנאדם שמאד רגיש לנושא וזה יכול מאד לפגוע בו. לכן עדיף פשוט להימנע.

      אני מודה, גם אני פולטת מדי פעם לחלל העולם איזו בדיחה פה ושם, עדיין - זה לא הכי בסדר. יש נושאים שצריך להתייחס אליהם בכבוד בסופו של דבר. השואה זה אחד מהם.

      ואם הרעיון לא קוסם לכם במיוחד – לפחות לא ביום השואה. באמת שזה לא מאמץ כזה גדול, המדינה שלנו מפוצצת בכל כך הרבה דברים מגוחכים שלא חסר על מה לצחוק.

      (קארין בנטל)

      בעד!

      יש בן אדם במדינה הזאת שלא מתמודד עם ההשלכות של השואה? יש כאלה יותר, יש כאלה שפחות. אני מהאלה שיותר. הדרך שאני מצאתי להתמודד עם הזוועה – במקביל לביקור שנתי ב"יד ושם" ושיחה שבועית על הזמנים ההם עם הדור הראשון – זה לספר בדיחות שואה. ככה, פעם ב-, כשזה עולה בשיחה ולא במקום פגיע מדי. זה לא שלא מכבדים, זה לא ששוכחים. זה פשוט שאנחנו חיים את החיים.

      סבא שלי, כשהוא במצב רוח טוב, צוחק איתי מבדיחות כאלה. הוא נורא אוהב את הבדיחה "איך לוקחים מספר מבחורה במחנה? מסתכלים לה על היד". הוא אמר לי שבאמת הדבר הכי חשוב שם, במחנות, היה לשמור על שפיות, לזכור שאנחנו הרבה יותר טובים מזה. שהזיכרון והכבוד הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות למה שקרה, זה פשוט להמשיך לחיות הכי טוב שאנחנו יכולים במדינת היהודים שכולם שווים בה.

      קרה מה שקרה, ויצאנו מזה בגבורה. לא סתם קוראים למועד הזה "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" אחרי הזוועות יצאנו מחוזקים יותר, מאוחדים יותר, חיים יותר משהיינו אי פעם. לכן, כיום, אין שום צורך להפגין חולשה או פחד. לא צריך להידרדר למצב של טאבו, שמותר להגיד רק דברים מאוד מסוימים. כל אחד חיי את זה בדרך שלו, ובדיחות שואה שכאלה זאת דרך לגיטימית ובריאה.

      (ישי רוסטל)