פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הצד שלו, הצד שלה: לפגוש את החבר'ה

      אתם יוצאים כבר כמה זמן, והחלטתם להכיר את החברים של הבן/בת זוג שלכם. עונש משמיים או כיף גדול? טוהר נגד, שני בעד - וכרגיל במדור הזה, אתם מצביעים!

      הצד שלו: להיתקע עם החברות המצחקקות שלך? לא תודה!

      הגיע היום הגדול. לאחר שלל הפצרות, תחינות, כרכורים נרגשים ודרישות "להיות או לחדול" אתה מתרצה: הגיע הזמן לפגוש את החברות של בת הזוג שלך. להכיר את אלו שמרכיבות את עולמה, אלו שממשיכות להוסיף אותך בפייסבוק גם אחרי שלל איגנורים, אלו שבוודאי בקיאות בקשר ביניכם לא פחות ממך, שמתלחששות כשאתה עובר לידן בדרך לאסוף את הנערה, כג'נטלמן למופת, אל חנות הברוקס שבא עם גזוז בחינם השכונתית.

      ואז זה מתחיל. אתם מתקבצים במקום שעל בחירתו לא יכולת להשפיע (תמרור אזהרה ראשון – רוץ ילד, נוס על נפשך). ואז הן מתחילות לפטפט: בהתחלה הן עוד נשארות בתחום הליהוג הנסבל בשיחה, ומנסות לפחות להעמיד פנים שאתה שם. לדבר על ענייני מיינסטרים שמוכרים גם לך, כי הן יודעות, ואתה יודע, למרות שאין כל ספק שתכחיש, מי המודח ה-13 מבית "האח הגדול". ואיפה הוא גדל. ומה הצבע החביב עליו. ואיזה סוג תחתונים הוא לבש בהדחה. השיח הידידותי למשתמש מצליח לעבוד עליך, ולרגע ארור אחד, עוברת במוחך המחשבה שאולי יש בהן, בבנות, יותר מאשר רק קוקיות שאפשר למשוך.

      ואז מגיעה המכה: הן מחליפות נושא. מצלמת הפאקצות נשלפת לסדרת תמונות לפייסבוק, הצחקוקים מעלים הילוך, והנזק נעשה. כל שנותר לך הוא להביט בהפיכתן לאשר יגורת ממנו – ביבריות. לבהות בכליון עניים במתנת חג המולד החביבה שלך הופכת לגרמלין מאיים.

      "אמור לי מי הם חבריך"? לא תודה, אל תאמרי כלום. ותרי על להכיר לי אותן, ותרי על עוגמת נפש, ותרי על להגשים לנו סיוט ילדות נושן – להתעורר בחדר צבוע ורוד לתוך עולם של פוסטרי רודריגו גונזלס. אני לא שייך לשם. זה עולם של בנות. הרי אני לא מבקש ממך לבוא להשוואת הגדלים השבועית שלנו, נכון?

      (טוהר ג'יקובסון)

      הצד שלה: חברים שלך דווקא חמודים, הוספתי אותם בפייסבוק!

      יקירי, לי יש תרחיש משלי, שים לב מה ההבדל בינינו:

      הגיע היום המיוחל. מר בחור החליט סוף-כל-סוף לגבור על מבוכתו ולהכיר לי את החבר'ה שלו. את מתכוננת, במיטב מלבושייך (כי אנחנו פשוט חייבות להרשים את הבחורים), ויוצאת אל הדרך לאירוע המכונן בקשר שלכם.

      הבחור שלך בדרך כלל גורם לך לחשוב שהחברים שלו הם חבורת בבונים שעירים ומגרבצים אותם הוא מכנה "השמן הזה", "הצעיר הזה", או, אם הוא ממש ערס - "חייל שלי". אבל כשנגיע למפגש איתם נגלה שמדובר באחלה בני אדם. הבחורים מנומסים אלינו, מספרים בדיחות, הם לא משחקים בפרו-רבולושן לפני שילמדו אותנו, ויש סיכוי שהם גם יפסידו בכוונה, בשביל הנימוס.

      כי זה ההבדל בין בנים לבנות, מבינים? אנחנו מקבלות ומבינות יותר. אתה תתעקש להתמקד בעובדה שחברות שלי הן צחקקניות, מתרגשות בקלות ופטפטניות, ותשכח איך הן חייכו אלייך והיו מנומסות, וכמה הן מתרגשות ומפרגנות לך כשאתה בא לאסוף אותי. וכשאני אפגוש את החברים שלך אני אראה חבורת בחורים מנומסים, עם ראש פתוח, נכונות להכיר אותי, ואנסה בכל כוחי לשכוח את העובדה שאחד מהם כנראה לא התקלח מאז שהוא ואמא יצאו לפסטיגל לכבוד יום ההולדת העשירי שלו. ובכלל, כנראה שהם בסך הכל מנסה לברר אם אני כוסית מספיק בשביל החבר שלהם.

      מהמפגש עם החבר'ה שלך אנחנו נצא עם תחושת חשש קלה שמא לא היינו מרשימות מספיק, אבל בגדול נהיה מרוצות, ועם עוד כמה ידידים בשק החברים שלנו. למה? כי אנחנו פשוט חברותיות יותר וקל יותר לאהוב אותנו. זה פשוט ככה. אה, ואולי זה בגלל שאין לנו תחרויות השוואת גדלים.

      (שני צור)