פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      כשתגדל זה יעבור: איך אנחנו, בני הנוער, מיוצגים בטלוויזיה

      דמויות של בני נוער בטלוויזיה אף פעם לא נראות אותנטיות ובדרך כלל משחק אותן שחקן בן 22. בגלל זה שירה שמחה שסדרה כמו "בלי בושה" סוף סוף מראה את הזוועות האמיתיות של גיל ההתבגרות

      הרבה פעמים קשה לנו, כבני ונער, להזדהות עם הדמויות המופיעות בסדרות או סרטים שמיועדים לנו. זה אף פעם לא נראה אמין. באיזו כיתה בארץ יושבים אחד ליד השני ילדים עם שמות כמו "איזי", "ג'יי ג'יי", "לירי" ו"דון"? ובעצם - באיזו כיתה בארץ יש רק עשרה תלמידים? ולמה את התלמידה בכיתה י' משחקת בחורה בת עשרים ושתיים? יש מעט מאוד קווי דמיון בין נוער ה"גוסיפ גירל" המוצג לנו כל הזמן בסדרות טלוויזיה לנוער במציאות. סביבת הלימודים לא נראית אף פעם אמיתית, הסלנג מאולץ. מה הסיבה לכך שיוצרי הסדרות מראים דווקא כך את הנוער? אולי הם פשוט לא מכירים אותו.

      זאת הסיבה העיקרית שבגללה שווה לראות את הסדרה הדוקומנטרית "בלי בושה". סוף כל סוף יש לנו סדרה שמציגה את בני הנוער כפי שהם במציאות, לא בני עשרים ולא בני עשירים, אלא באמת חבר'ה שאפשר למצוא בכל מקום בארץ.

      כבר מתחילת הפרק הראשון אפשר היה לראות איך הדמויות האלה מסתובבות אצלנו בבית הספר. גיא השמיניסט המתוסכל, מעיין האחות הגדולה והמופרעת, קורלי המדריכה בצופים, והשאר סתם לומדים איתך בשכבה אבל אף-פעם לא יצא לך לדבר איתם.

      אז כן, הקע של הקריינות קצת תלוש, וכן, יש אמת בביקורת שכתבו על הסדרה, על כך שבחרו דווקא בבני נוער מוקצנים. אבל הרי מדובר בסדרת טלוויזיה, ומטרתה היא ליצור דרמה. בעידן שלנו בני-הנוער כולם רוצים לחיות בטלוויזיה, כולם רוצים לעשות כמה שיותר דרמה. גיל הנעורים הוא גיל שגדוש בתסבוכות ונטול חוט עלילה מרכזי, אנחנו מקפצים ממשבר למשבר ומחוויה לחוויה במטרה להספיק כמה שיותר, ליהנות או לסבול מהגיל הזה במהירות האפשרית.

      סדרות כמו "בלי בושה" מדגישות יותר מכל את הניתוק התקשורתי שקיים בין הנוער למבוגרים, לא רק בסדרה עצמה – אלא גם בהתייחסות אליה מצד הצופים. הצופים הצעירים מוצאים מקום להזדהות עם הדמויות, עם השפה שלהן והמשברים שלהן, עם האהבה של גיל ההתבגרות, בעיות חברתיות וגם סתם הצורך המוכר לחסוך קצת כסף לרישיון. הצופים המבוגרים בוחרים לטמון את ראשם בחול ולטעון כמו תמיד ש"אין נוער כזה" או ש"אצלנו בבית זה לא קורה".

      אז תתפלאו, הדברים האלה קורים. קורים בכל בית מדרום תל-אביב ועד הר אדר, והבחירה שלכם המבוגרים היא לפקוח עין אוזן ולב ולשמוע, או להמשיך להדחיק כרגיל. קונפליקטים קיימים גם אצל הילד הכי מופרע וגם אצל ילד טוב ירושלים. מריבות עם ההורים יש בכל בית, גם מקרים של חוסר תקשורת צורם (כמו כשגיא בסדרה מנסה להסביר לאבא שלו במילים פשוטות מה זה בכלל דראג).

      אבל הדבר שהכי מעורר את ההזדהות שלנו עם מה שקורה בסדרה זה הרצון להיחשף, שמחלחל לכל בית. הרי בשביל מה יש לי פייסבוק אם לא כדי לספר לכל העולם מה אני עושה? ו"בלי בושה" היא בדיוק הסדרה הזאת, שבה בני הנוער לוקחים מצלמה ומדברים אל העולם. "מחוברים" לבני נוער. והרי זה מה שהכי מאפיין אותנו, זה מה שאנחנו הכי חולמים להיות ומצליחים להיות: מחוברים.

      (שירה הדס-נקר, בת 16)