פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דעה: מי ישמור עלינו, שלא נהיה גלעד השליט הבא?

      היום יצאה צעדה של תיכוניסטים מהרצליה, למען גלעד שליט. שיר מסבירה למה הנושא כל כך חשוב דווקא לבני גילה: הרי בעוד שנה או שנתיים, הם עלולים להיות במקומו. ומי יציל אותם אז?

      1,716 ימים. נשמע כמו עוד סתם מספר, אבל זה מספר הימים שגלעד בשבי. 1,716 ימים של מלחמה מתמדת, 1,716 ימים שבני הנוער לא שוכחים, לא מרפים ודורשים את שובו הביתה.

      היום הייתה שוב הפגנה של תיכוניסטים, הפעם בהרצליה. אלפי תלמידים צעדו וזכרו. מאז שגלעד נחטף אנחנו, התיכוניסטים, מוחים פעם אחר פעם בהפגנות יזומות משלנו, ואם לא - אנחנו מצטרפים בהמונינו לכאלו שכבר נוצרו. מחכים רק ליום בוא נראה את סטטוס שלו: "אני בבית". אומרים תמיד על הנוער שהוא מנותק, רק רואה "האח הגדול" ומרפרש את הפייסבוק בחדר שלו, לא מוחה על נושאים חשובים. והנה אנחנו שם, בכל הזדמנות.

      הנוער הזה, שכולם אומרים עליו שהוא חסר כל תוכן, שחושב רק על עצמו, על הטלוויזיה והמחשב שלו, המסיבות והחברים, הוא שיצא היום למחות ולקרוא להחזיר את גלעד הביתה.

      הפגנה של תלמידים בהרצליה למען שחרורו של גלעד שליט, מרץ 2011 (אורי לנץ)
      בצעדה למען גלעד שליט. נושא קרוב ללבנו (צילום: אורי לנץ)

      אולי זה יקרה גם לנו

      הנושא של גלעד שליט חשוב לנו, קרוב אלינו, אולי יותר ממה שנהוג לחשוב. דווקא לנו זה צורם וכואב ממקום שאף אחד לא יכול להרגיש. אנחנו הרי בעוד שלוש שנים, שנתיים, שנה ואפילו פחות, נמצא את עצמנו בדיוק במקום שממנו גלעד לא זכה לצאת בשלום: בשירות צבא ההגנה למדינת ישראל. הסיוט של משפחת שליט קרוב אלינו באופן מפחיד.

      מרעילים אותנו לרוץ בג'בלאות, להיות ציוניים, לתרום למדינה, לעשות את השירות הכי משמעותי שיש, ועם זאת בעיניים פקוחות לראות את המציאות: המציאות שבה אתה הלכת, שרתת, היית הכי ציוני שיכול להיות – ולא זכית לחזור הביתה עד עצם היום הזה. גלעד מסמן עבור כל אחד ואחד מאיתנו את הנער הישראלי ששירת בצבא ההגנה לישראל ונפל לשבי בעת מילוי תפקידו. נפל לשבי ועד היום אין אנו יודעים מה עלה בגורלו. מי יודע אם זה לא יקרה שוב? הצל של גלעד מרחף מעל כולנו.

      להחזיר את תחושת הביטחון

      1,716 ימים שגלעד לא רואה את המשפחה שלו, את חבריו, לא רואה את העולם שבחוץ, את החיים במדינה, לא שומע חדשות ולא יוצא לבר עם חברים, לא נוהג בשכרות ולא מכיר עוד איזה בחורה, ומי יודע אם יזכה בעתיד בכלל לכל זה. ואז אנחנו מחזירים שוב את הגלגל אלינו, ומתים מפחד, שגם לנו זה יקרה. ואם זה יקרה? המדינה לא תדאג שנשוב הביתה, לא תדאג שנחזיר לנו את חיינו מחדש.

      לכן אנחנו חייבם לשנות את פני המציאות במדינה, לעשות הכול כדי שגלעד יחזור כבר הביתה, להחזיר לכולנו את תחושת הביטחון הזאת, את התחושה שלשרת בצבא ההגנה למדינת ישראל זה לא כזה נורא, ושיהיה מי שידאג לנו בעת צרה.

      לא לסמוך על נס, לפעול עכשיו

      נועם שליט אמר לתיכוניסטים בהפגנה היום בהרצליה כי חלקם עומדים ממש לפני גיוס, הולכים להיפרד מהוריהם האהובים והדואגים בבקו"ם. הוא הוסיף ואמר כי אין זה רגע קל, וקשה לו לשתף אותם בניסיונו העצוב, ולומר להם ולהוריהם שאם חלילה יתקלו למצב דומה לזה של גלעד - לא תיוותר להם ברירה אלא לקוות לנס. להתפלל שלא יינטשו לגורלם על ידי אלו ששלחו אותם, בטענה שהמחיר גבוהה מידי.

      אז לא משנה מה שכולם אומרים על כל ההפגנות הללו, שרק הורסות את המשא ומתן ומקשות עליו, על חוסר התועלת שבפעילות למען גלעד. אנחנו, בני הנוער, צריכים את הביטחון, את התקווה. אנחנו רוצים לדעת שאנחנו מוגנים שבאמת. ונעשה הכול כדי שהשירות שלנו בצבא ייראה אחרת.