פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עושים CTRL Z

      הגולשת האנונימית התוודתה על אהבתה בפני בחור מהשכבה, ומאז היא מתחרטת על זה

      תמיד הרגשתי שהיה בינינו משהו. הסתובבנו באותה חבורת אנשים כל הזמן, אמנם לא היו לנו שיחות נפש מעמיקות אבל תמיד היינו צוחקים יחד ומבינים את הראש אחד של השני. וכל הזמן הזה, נשארנו רק ידידים.

      בהתחלה גם אני ראיתי אותו כידיד... אבל לאט לאט, משהו השתנה.

      התחלתי לחשוב עליו אחרת, להתרגש מהמבטים שלו, לדמיין שאנחנו ביחד. וזה הלך והתגבר, ממש לא שמתי לב איך הוא פתאום הפך מידיד למישהו שאני רוצה.

      הרבה זמן פחדתי להגיד משהו, ויותר מזה - העדפתי שלא לספר. עדיף לדמיין, לא? אהבתי לפנטז איך אני לוקחת אותו הצידה לספסל בזמן אחד הבילויים של כל החברים, מסתכלת לו בעיניים ומתוודה שאני אוהבת אותו. אהבתי לתכנן את ה"נאום" הקטן הזה לפרטי פרטים... ובעיקר, לדמיין איך הוא יהיה נבוך, ירכין קצת את הראש, יגיד שהוא מרגיש בדיוק אותו דבר, וכל כך שמח שאני אמרתי את זה ראשונה, ואז נתנשק.

      יש חלומות שכנראה לא כדאי לנסות להפוך למציאות, כי שם הם מתפוצצים כמו בועה דקיקה.

      זה בסוף לא קרה בערב רומנטי על הספסל, אלא בהפסקה. פשוט לא יכולתי יותר להתאפק, דיברנו על זה שאין לנו בני זוג, ומי הטיפוס שלנו, וזה נראה לי מתאים, אז פשוט סיפרתי לו.

      הוא לא הגיב כמו שדמיינתי. הוא בהתחלה צחק כי הוא חשב שאני עובדת עליו, ואז הוא אמר "שיואו, איזה פאדיחה" - בלתי רומנטי בעליל. ואז, כמובן, הגיע נאום ה"תראי, אני אמנם מחבב אותך, אבל..." יותר מזה כבר לא הקשבתי.

      הגבתי הכי בקלילות, "שטויות, נו, זה לא כזה ביג דיל". כדי שלא תהיה בינינו מבוכה מעכשיו. אבל בגלל שהייתי כל כך קלילה הוא מרשה לעצמו עכשיו להתבדח על זה לפעמים. לפעמים אני אומרת משהו והוא אומר בצחוק "נו, זה בגלל שאת מאוהבת בי", ואני צוחקת אבל מבפנים זה דוקר ממש חזק. איך האהבה המקסימה והמרגשת שאהבתי לדמיין לעצמי בלילות - הפכה פתאום לבדיחה, למשהו סתמי ורגיל, באור היום האכזר של המציאות.

      הלוואי שיכולתי לבטל את ההחלטה שלי לספר לו, ולהשאיר את האהבה הזאת קטנה, דמיונית ומוגנת, עמוק בתוך הלב, כמו סוד מתוק.