פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בדרכים

      היום נועם חוזר לגיבורי הילדות שעצבו לו את האישיות. לכל אחד מאיתנו יש דמות גיבור לחיקוי, לא?

      יכול להיות שחלק ממה שמעצב את האישיות שלנו, מעבר לסביבה שבה אנחנו גדלים והמשפחה שעוטפת אותנו והחברים שאנחנו בוחרים שיהיו לנו, הם הגיבורים שאנחנו אוהבים ורואים בהם דמות להערצה.

      אף פעם לא התחברתי למילה 'הערצה', אבל כילדים או מתבגרים זה לא נראה כמשהו פסול. יש כאלה שאפילו מחפשים את הדמות הזו להתחבר אליה בצורה כזו, זה נותן את המקום האישי להתחבר אליו ולדעת שתמיד יש לאן לחזור כשהיה יום רע בבית ספר או בתנועה. הגיבור שלך תמיד שם כדי לשיר, לשחק, לצייר, לכתוב או כל דבר אחר שהוא טוב בו.

      יצא לי לחשוב קצת על עצמי בנוגע לעניין הזה בימים האחרונים, והחלטתי לשתף אתכם בגיבורים שלי. האם זה אומר משהו עליי? על האופי שלי? על הדרך חיים שבחרתי?

      שלום חנוך

      מגיל מאוד צעיר התחברתי למוזיקאי הגדול, אולי הכי גדול שיש לנו פה. אבא שלי הכיר לי אותו והשמיע לי את אלבומיו, ותמיד סיפר לי על תחילת דרכו כמוזיקאי ביישן שבכלל רצה לכתוב שירים לאחרים. עד שאריק איינשטיין שכנע אותו להופיע עם שיריו.

      מהרגע הראשון התחברתי ללחנים היפיפיים שלו שנותנים לטקסטים את המקום הראוי להם.

      הצניעות שלו כבשה אותי, איש עם שפע של כישרון ואמירה כל כך גדולה ששומר על הפשטות שלו, ושהקהל מבחינתו זה לא מובן מאליו.

      מייקל ג'ורדן

      בשנותיו הגדולות והבלתי נשכחות הייתי קטן מכדי להישאר ער ולצפות בסדרות הגדולות שבהן הביא אליפויות לשיקאגו בולס. כילד הייתי מציץ למסך הטלוויזיה (מה שמסביר לי את נדודי השינה שיש לי היום), ורואה את השחקן המגלומן שהיה טוב בכל צדי המגרש. אם היה לו יום רע בהתקפה הוא עשה הגנה, ועזר לקבוצה לנצח בכל דרך אפשרית.

      מעבר לכישרון המשחק היוצא דופן של ג'ורדן, מה שאני זוכר ממנו בעיקר זה את הווינריות, הרצון תמיד לנצח ולהיות הכי טוב, הכי גדול. מג'ורדן לקחתי את התכונה הזו.

      ג'ון לנון

      לפני כמה שבועות, בציון 30 למותו של לנון, נסחפתי למרתון סרטים ששודרו במהלך כל היום והלילה, כולל תכניות רדיו.

      עזבו את זה שאני בתקופה מאוד רגישה שבה אני בוכה מכל דבר, ביום הזה סחטתי דמעות. תמיד עברה לי בראש המחשבה "אם הוא היה חי היום, איזו מוזיקה הוא היה יוצר, אילו הופעות, אילו מילים...". לנון עבורי הוא גיבור תרבות אמיתי.

      על השירים שהשאיר כולם דיברו וידברו, וחלק יסכימו שהוא הגדול מכולם, זה כבר עניין של טעם. האומץ שלו לומר את האמת על כל דבר, גם אם היא כואבת, לעמוד מאחוריה ולהאמין בה. האהבה שלו ליוקו שבעיני הרבה אנשים הייתה אובססיבית ובמקום כלשהו גם הרסה אותו, היא אהבה טהורה שאני מאחל לכל אחד שתהיה כזו וגם לי. כל מה שלמדתי מג'ון לנון זה עוד כלום ממה שהוא עשה ונתן לעולם, אני ממשיך לעקוב וללמוד ולנגן את שיריו.

      עודד קטש

      הוא לקח למכבי אליפות אירופה אחת כששיחק ביוון, ואליפות ישראל כשאימן בגליל, אבל נתן כל כך הרבה כשהיה שחקן במכבי שאני סולח לו על שני התארים האלה ואפילו שמח בשבילו.

      כילד שיחקתי כדורסל, זה היה החלום האמיתי הראשון שחלמתי ושמכל מיני סיבות הוא התפוגג. אני יכול להגיד שכשראיתי את קטש משחק במדי מכבי אמרתי לעצמי "ככה אני רוצה להיות".

      השליטה בכדור וראיית המשחק החכמה שלו נתנו לי השראה, הרצון לקחת כל תואר בצניעות ובלי הרבה רעש עשו אותו אחד הכדורסלנים הכי מוערכים שהיו פה. אני מתגעגע לרגעים שהוא היה על הפרקט.

      אני לא יודע אם יש קו מקשר בין הארבעה גיבורים שבחרתי לכתוב עליהם. אני בטוח שיש לזה השפעה על האופי שלי ומי שאני היום.

      המשך שבוע טוב ושנה אזרחית טובה,

      נועם פנחסוב.