פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      משחק מכור

      יוני הבין שנמאס לו מבחורות צעירות, יפות ומסובכות. אבל מה קרה כשהוא הכיר אחת בוגרת ובשלה?

      נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי. כבר לפני כמה שבועות נתקע בראשי צירוף המילים המקולל הזה, ממנו חששתי מכל. הפעם, המקור לתחושת המיאוס שלי הוא לא החום של אוגוסט וגם לא הנאומים של ליברמן, הכישלונות של נבחרת ישראל בכדורגל, או ההטרדות הטלפוניות האין סופיות מהאקסית. הפעם, נמאס לי מבחורות. נכון, אני עדיין אני לא מצליח לחשוב על שום דבר כשבחורה יפה באמת עוברת ברחוב. אבל בכל זאת, נמאס. כשהן הולכות ברחוב הכל טוב ויפה, אבל בכל מה שנוגע לשלבים שבאים אחרי ההיכרות הראשונית כבר נגמר לי הכוח. נמאס לי מהמשחקים המפגרים האלה של הסמס, מהחוקים הלא כתובים של החיזור המודרני, כמו 'לחכות יומיים ואז להתקשר' או 'קודם מחכים רבע שעה ואחר כך עונים להודעה'. נמאס לי מהצ'אטים בפייסבוק, נמאס לי מהחברות שלה שנתקעות לנו בדייט, נמאס לי מהברזות, נמאס לי ממשחקים, נמאס לי מ'זה לא את, זה אני'. הפעם, נמאס לי מבחורות. לפחות מכל הבחורות שאני מכיר.

      אין כאן ניסיון לרמוז שאין בחורות ישירות וישרות. יש לי כמה חברות נפלאות שמוכיחות לי אחרת בכל פעם שאנחנו נפגשים, אך לצערי אין בינינו משיכה כלל. ישבתי עם אחת מהן לקפה השבוע, והעליתי בפניה את המיאוס שלי מבנות מינה. יחד ניסינו לנתח את סוגי הבחורות שאני בדרך כלל יוצא איתן ומתאהב בהן – להלן נערות יפות ורזות וצעירות ומטורפות ולא יציבות ולא רציניות ולא סגורות על עצמן – הבנתי שאני פשוט צריך להכריח את עצמי לצאת ממצבים כאלה ולחפש מישהי אחרת. מישהי קלילה וזורמת, מישהי יציבה ובוגרת. ואז נדלקה הנורה, ובמוחי נצנץ רעיון – אני צריך למצוא מישהי שגדולה ממני בכמה שנים טובות.

      לאט-לאט בניתי לי את מודל הבחורה המושלמת לחיים שלי עכשיו. החלטתי שזו צריכה להיות מישהי שיש לה מקום משלה, שלא צריך להתחמק מההורים שלה ולברוח מביתה לפנות בוקר. מישהי קלילה מספיק כדי שלא תיעלב גם אם במשך שלושה ימים עמוסים אשכח להתקשר אליה. מישהי שראתה דבר או שניים בחייה, שאוכל ללמוד ממנה ולהעריך באופן כנה את המקום שהיא באה ממנו. ושוב, מישהי שגדולה ממני בכמה שנים טובות. יש לא מעט בחורות לעניין גם בגילי, אבל משום מה הגיל המבוגר של אהובתי העתידית נראה לי חשוב והכרחי.

      לא תאמינו, אבל ממש אתמול, פחות משבוע אחרי הפנטזיות שלי על רומן עם בחורה מבוגרת ממני, הכרתי אחת. סתם ככה, באיזה פסטיבל רחוב, מבטים נפגשו ושיחה נפתחה. גילינו שהיא למדה בתיכון שלי, וסיימה כמה מחזורים לפני. דיברנו עוד קצת, ואז קנינו בירה בפיצוציה, ואז ישבנו על ספסל ודיברנו עוד. היה לה יופי מיוחד והיא התייחסה לחיים בצורה מעניינת, שונה מכל מה שהכרתי. כשאמרה שאני מזכיר לה את עצמה כשהייתה צעירה יותר, ניסיתי שלא להיעלב. אחרי משהו כמו שעתיים, היא הזמינה אותי לעלות אליה הביתה. כשנכנסתי, השותפה שלה שאלה אם אני אחיה הקטן, והיא צחקקה במבוכה. אחר כך הכנו ארוחה וישבנו לאכול במרפסת שלה, ודיברנו עוד. אחרי זמן מה השתררה שתיקה מביכה, ולא ידעתי מה לעשות, אז אמרתי שאני צריך ללכת. היא נראתה לי קצת כועסת כשירדה לנעול אחרי את השער. באחד הרמזורים, בדרך חזרה הביתה, הבטתי בדף עליו רשמה את המספר שלה והבנתי שהרסתי סיכוי לרומן עם בחורה יפה ומעניינת, בת 26. כנראה שהביטחון העצמי שלי מצליח לגבור על עצמו רק כשמדובר בתיכוניסטיות.

      ציור שצייר יוני בן חורין (יוני בן חורין)