פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאלה פתוחה

      לא מצליחים להתמודד עם ההורים שלכם? הבחור שאת רוצה מתחיל עם חברה שלך? הפסיכולוג עונה

      בן 17 שואל:

      אבא שלי הוא אדם נחמד וטוב לב, אבל בכל פעם שהוא מתפרץ הוא מאבד עשתונותיו לחלוטין. יש לנו חיבור ממש מעולה, אבל כשמישהו מעצבן אותו (או שהוא מתרגז עליי) הוא מתחיל לקלל בהיסטריה והתקף הקריזה שלו ממש הופך להיות מוגזם. אני מרגיש שאני מחנך אותו. אני אומר לו לא לקלל, מרגיע אותו כדי שלא יקבל חס וחלילה התקף לב וכ'ו. וכשהוא מתעצבן עליי, אז עוד יותר גרוע. הוא מתנהג ממש כמו ילד בן 13 שצריך תשומת לב. איך אפשר להרגיע אותו או לגרום לו להבין שהוא מגזים?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      סביר שהמצוקה שאתה חש סביב ההתפרצויות של אביך היא אכן רבה, שכן אתה מוצא עצמך במצב מבלבל בין שני רצונות סותרים. מצד אחד ייתכן ואתה מגיב באופן טבעי לכעס שלו בפחד, אולי בכעס משלך ואולי ברצון להימנע ממגע איתו. מצד שני, מתוך החרדה שמתעוררת בך אתה מגייס כוחות כדי להרגיע אותו מחשש שיקבל התקף לב. כאשר אנחנו בוחנים את המצב שאתה מתאר חשוב לראות שיש בו שני צדדים. יש את ההתפרצות של אביך ומנגד התגובה שלך. באופן טבעי יהיה לך קל יותר לעבוד על התגובה שלך מאשר על התפרצויות הכעס של אביך ולכן נעסוק בה קודם. חשוב לזכור שכדי שאדם יעשה מאמצים לשנות דפוסים שהשתרשו בו, צריכה להתעורר בו מוטיבציה פנימית לעשות את השינוי. הדבר נכון שבעתיים בנוגע לכעס. הסיבה לכך היא שלפעמים אנשים שמתפרצים בכעס זוכים לרווח עקיף מהדפוס הזה. לדוגמא, אדם יכול להרגיש שכאשר הוא כועס ומתפרץ אנשים נוטים לציית לו יותר או להעניק לו תשומת לב רבה שהם תוצאות רצויות מבחינתו.

      במצב כזה אדם עשוי להעדיף את הרווחים החיובים שיש לכעס על פני תוצאות שליליות ארוכות טווח שיש לו (כמו בידוד חברתי או השלכות בריאותיות) או תוצאות שליליות מיידיות שאליהן הוא לא מספיק מודע (כמו הקושי שלך) וכך לא תתעורר בו מוטיבציה להשתנות. כך שהשלב הראשון בהתמודדות הוא להפנים שהאחריות על מערכת השיקולים שמשמרת את דפוס הכעס של אביך והבחירה האם לשאת בתוצאות הדפוסים הללו - היא שלו. ייתכן ואביך עדיין לא בשל לטפל בכעס שלו (בטיפול פסיכולוגי, קבוצות לניהול כעסים או טיפולים אחרים) ומוטיבציה כזו לשינוי עוד תתעורר בו בעתיד. תוך כדי שאתה זוכר זאת, אתה יכול לנסות להשתמש בקשר הקרוב עם אביך כדי לעזור לו ראות כיצד ההתפרצויות שלו מזיקות לו וגם מזיקות לקשר שלכם. אתה יכול לשתף אותו, ברגעים בהם הוא רגוע, בתחושה שמתעוררת בך מול ההתפרצויות ובפחדים שהם מעלים בך. הדבר עשוי לעזור לו לראות את ההשלכות שיש להתפרצויות הכעס שלו על הסובבים אותו ולקדם את המוטיבציה שלו לטפל בהם. בנוסף, חשוב שתחלוק את החרדות והקשיים שאתה חווה עם אנשים נוספים. אתה יכול לחלוק את תחושות התסכול והאחריות על בריאותו עם בני משפחה נוספים וחברים והדבר יקל על התחושה שהנטל כולו מונח על כתפיך. לבסוף, ייתכן מאוד ששיחה עם איש מקצוע כמו לדוגמא יועצת בית הספר או מטפל תוכל לעזור לך להתמודד עם המצוקה ולהבין טוב יותר את המצב ואולי בהמשך תוכלו שלושתכם לערוך שיחה משותפת.

      בת 16 שואלת:

      לפני כמה זמן הכרתי מישהו והיה ברור לי שאני רוצה אותו. ככל שעבר זמן והכרנו, הבנתי שאני באמת אוהבת אותו והיה נראה שגם הוא אותי. אבל ככל שעבר זמן כבר לא הייתי בטוחה וגם היה נראה כאילו שהוא מתחיל עם חברה שלי. עכשיו אני מאוד מבולבלת ואני לא יודעת מה לעשות. מהרגע שהכרנו אני לא מפסיקה לחשוב עליו ואני לא יכולה יותר עם האי וודאות הזו, שאני לא בטוחה מה הוא מרגיש לגבי למרות שאני כ"כ רוצה לראות אותו. אנחנו גם לא גרים באותו מקום כך שלא יוצא לנו לראות אחד את השני באקראי. אני חייבת לדעת מה לעשות ואיך להבין מה הוא חושב עליי.

      הפסיכולוג ארז עונה:

      אכן אי הוודאות הוא מצב שמאוד מקשה על התמודדות, שכן משאיר אותנו במצב שבו אנחנו לא יודעים באיזה דרך לפעול. האם להתמודד עם חוויה של דחייה במקרה והצד השני לא מעוניין? ולהמשיך הלאה כאשר תחושת הפגיעה תחלוף? או שיש פוטנציאל בקשר ואפשר לתת לעצמנו להשקיע בו אנרגיה ולהתקרב? ממה שאת מתארת נראה שאת לוקחת עמדה פסיבית מול אותו בחור ושוקעת בפנטזיות אודות האפשרות להיות עימו מבלי לעשות צעדים אמיתיים בכיוון של בדיקת האפשרות הזו. במידה ותוכלי להביא את עצמך לחשוף את רגשותיך כלפיו, ואפילו בצורה עקיפה, דרך חברה, דואר אלקטרוני, או הודעה בפייסבוק תוכלי לברר האם ישנו עניין מצידו לכוון את הקשר למקום עם אופי רומנטי. זה מאוד מפחיד בהתחלה אבל בטווח הארוך, ללא קשר לתגובה שלו, זה יפתח בך יכולת להביע את הרצונות שלך ולפעול כדי להשיג את מטרותיך.

      בת 18 שואלת:

      אמא שלי היא אישה מאד שמנה. זה הפחד הכי גדול שלי, להתבגר ולהראות כמוה. אני כן רזה אבל לא אנורקסית, אפשר להגיד שיש במה לתפוס, אבל לקרוא לי שמנה זה מוגזם. אני מסתכלת עליה ומתפדחת, מאד לא רוצה להגיע למצב שלה ובטוחה שאם היתה רזה היחסים שלי איתה היו טובים יותר. איך אוכל לקבל אותה כפי שהיא?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      תהליך הקבלה של הורים הוא תהליך התפתחותי ארוך טווח והיכולת לקבל אותם כמות שהם, באה עם הזמן מתוך קבלה הולכת וגדלה שלנו את עצמנו, על מגוון תכונותינו, ומתוך ראייה מפוכחת על כך שגם תכונות שאנו מחבבים פחות וגם כאלה שאנו מחבבים יותר - מושפעות בצורה זו אחרת מהורינו והדרך שבה גדלנו וחונכנו על ידם. עם זאת, המשימה הופכת להיות קשה ברגעים בהם אנו מזהים בהורים תכונות פיזיות או נפשיות שמאיימות עלינו. ממה שאת מתארת נראה שאחד מהדברים שמקשים עליך ופוגעים בקשר עם אימך הוא שאת מחזיקה באמונה שמשקלה הנוכחי של אימך משפיע על משקלך בעתיד. כאשר את מחזיקה באמונה הזו הגיוני שאת מייחלת לכך שתרזה וחשה פחד נוכח המראה הנוכחי שלה והדבר מעיב על היחסים שלכם. הדבר שעשוי לעזור לך הוא ההבנה שלמרות המרכיב הגנטי שקיים במבנה הגוף, נטייה להשמנת יתר קשורה גם קשר הדוק למאפיינים נפשיים כמו לדוגמא תחושת בדידות או דיכאון ושימוש באוכל כאמצעי התמודדות עימם, כך שלא כל אדם בעל מבנה גוף מלא יפתח בהכרח גוף מאוד שמן, שכן ייתכן וחוויותיו הנפשיות יהיו שונות.

      היכולת שלך להבין שאל אף מבנה הגוף השמן של אימך את עדיין יכולה ליצור לעצמך עתיד שונה ממנה, תקנה לך תחושת נפרדות ותאפשר לך לראות אותה כפי שהיא מבלי לקשור את גורל גופך בגורלה. על ידי כך שתשמרי על מודעות לגבי אכילה נכונה ופעילות גופנית וכמו כן תשימי לב לקשיים נפשיים שעולים ותתמודדי עימם באופן בריא תוכלי לשמור על משקל גוף סביר שיתאים לנטייה הטבעית של גופך.

      ארז קרנר הוא פסיכולוג ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית. עובד עם נוער בסיכון בתל אביב ומטפל ביחידת המתבגרים של מכון סאמיט.

      ובואו שוב בשבוע הבא כדי לקרוא תשובות נבחרות לשאלות של גולשים