פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עושים CTRL Z

      אי פעם צחקו עליכם, וקראו לכם: "שמן" או "שמנה"? אם כן, בוודאי תבינו לליבה של הגולשת האנונימית, שנפלה להפרעות אכילה

      התמונות במגזינים של דוגמניות רזות עד מוות, ערוצי האופנה האבסורדיים הלוקחים רק בנות ששוקלות 40 קילו שמכרסמות כל היום רק חסה, ואיך לא הזכרתי את ימי החטיבה, בה כמעט כל בת מהשכבה מהלכת לה עם חולצת בטן שבקושי מכסה משהו, ומכנסיים קצרצרים כאלה שאם הייתה לי בת, לעולם לא הייתי נותנת לה לצאת ככה מהבית. כל אלה השפיעו מאד על הילדות שלי.

      לעולם לא אשכח איך הייתי שונאת לבוא לבית הספר, אמא הייתה צריכה למשוך אותי מהמיטה ולשכנע אותי לא להחסיר חומר, וכמובן שהיא לא קנתה את הסיפורים האמיתיים שלי שניסיתי לתרץ לעצמי ואף כמעט האמנתי להם (כאבי מחזור,מיגרנות,חום וכו'). שנאתי את ההפסקות הארוכות, לראות את כל הילדים יוצאים החוצה ואני כמו מסכנה נשארת לבד בכיתה ומחכה כבר בקוצר רוח שיתחיל השיעור הבא, רק שיסתיים כבר הסיוט הזה שנקרא הפסקה.

      שנאתי את המבטים,הצחקוקים, והכול בגלל המשקל. כן, לא הייתי ילדה רזה במיוחד, ובטח שלא הרשתי לעצמי ללבוש טייץ, אפילו בימי קיץ החמים הייתי לובשת ג'ינסים בעודי נשרפת מחום, ונמנעת מללבוש חולצות לבנות (ואם כבר ממש צריך, אז רק לטקסים חשובים כמו ימי הזכרון). ולמה? בגלל שחבריי הנחמדים לכיתה החליטו ששמן זה אאוט. בעקבות ההערות הפוגעניות והאכזריות שזכיתי להן, פרה, דובה, שמנה - הבדידות הכואבת, הביטחון שירד לרצפה, הדימוי העצמי הנמוך - החלטתי שהמצב חייב להשתנות.

      לאט לאט מצאתי את עצמי יורדת במשקל, מפחיתה כמויות אוכל אדירות ממה שהייתי רגילה לטחון, לא יוצאת מהבית מאובר הבושה. ככה התחילו לי הפרעות אכילה. האוכל שלי היה מסתכם ב2 תפוחים ירוקים ביום, ושתיית 3 ליטרים ביום. פתאום, כולם שמו לב אליי. המבטים הרחמניים שהייתי רגילה לזכור התחלפו במבטים חייכנים ונעימים למראית עין, זה היה כיף להפסיק להיות בלתי נראית. היה כיף שכולם פתאום מבחינים בי, בי, הילדה השמנה שעד לא מזמן אף אחד לא שם עליה. המחמאות שקיבלתי רק עודדו אותי לרדת עוד ועוד במשקל. כל בוקר הייתי נשקלת לראות אם ירדתי עוד כמה גרמים, ההתעסקות העצמית שלי כלפי המראה החיצוני שלי רק הלכה ונהייתה אובססיבית מרגע לרגע.

      האסימון שאני חולה נפל לי בערב בו חברתי הזמינה אותי ועוד כמה חברות לחגיגת יום הולדתה במסעדה. הזמנתי סלט יווני, וביס ראשון מן הצלחת - כאב לי לבלוע. לא הייתי מסוגלת לבלוע. הרגשתי משהו סתום מבפנים. נכנסתי לשירותים וישבתי ובכיתי למצב שהגעתי,שאפילו סלט מסכן הגוף שלי לא מסוגל לעכל. מאותו הרגע, הבנתי שאם אני לא אעצור את זה עכשיו, אני רק אשקע בתוך המערבולת אנורקסיה הזאת רק עמוק ועמוק יותר. כיום,אני עדיין מרגישה אותה הילדה השמנה מפעם, כשאני עוברת ליד ילדים אני נתקפת פחד וחרדה שיצחקקו עליי ואולי מי יודע, יקראו לי בשמות גנאי. לאחר כל מה שעברתי ולמדתי על עצמי, אני רוצה לומר לכם ששום דבר לא שווה שבשבילו תהרסו את החיים שלכם והגוף שלכם, ששווים המון. קיבינימט עם הדיאטות. כמה קילוגרמים פחות זה לא מה שיביא לכם את האושר האמיתי. צריך לעשות סוויץ במוח- שם נמצא האושר של כל אחד ואחת מאיתנו.

      ואיזה סיפורים אתם הייתם מוחקים? ספרו לנו ואולי תזכו באייפוד שאפל מתנה!

      נכון שבכל פעם שאתם לוחצים CTRL+Z אתם ממש מתבאסים שאי אפשר לעשות גם בחיים האמיתיים את אותה הפעולה? כמה מאושרים יותר היינו כולנו אם היה אפשר, בלחיצה אחת, לבטל ולמחוק את כל הדברים הנוראים שעשינו ושעשו לנו.


      זאת הבמה שלכם - שלחנו לנו סיפורים, שירים, ציורים, תמונות או כל מה שיצרתם, שמספר על רגע בחיים שלכם שהייתם מתים למחוק. אנחנו נעלה את המוצלחים ביותר לאתר, ויש לנו גם פרסים! בכל חודש, בחצי השנה הקרובה, היצירה ששמערכת וואלה! zone הכי תאהב, תזכה את השולח באייפוד שאפל מתנה.