פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שאלה פתוחה

      מרגיש שאתה שונא את כולם, ולא מבין איך אנשים בכל זאת מתקרבים אליך? מתה למצוא כבר אהבה? הפסיכולוג ארז עונה

      לגבי המדור של שבוע שעבר, אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה, המחמאות והפריגון. אני מקווה שהתשובות או חלקים מהן היו רלוונטיים ומסייעים עבורכם. היו כמה שהרגישו שהתשובות ארוכות מדי וחופרות, רציתי לומר שהסיבה שאני עשוי לכתוב יחסית הרבה, היא בגלל שאני משתדל לכסות את נושא השאלה מכמה זוויות, ואני מקווה שבכל זאת תפיקו מן החפירה הזו.

      ועוד דבר, תודה רבה לרעות (תגובה 16 מהמדור של שבוע שעבר) על הרעיון המצוין לגבי דרכים להתגבר על מבוכה בפגישה. אני אשמח אם תמשיכו לשתף, במידה ויש לכם רעיונות נוספים או מחשבות לגבי תשובות ושאלות.

      בן 19 שואל:

      אני לא יודעת מה קורה לי. אני מלא בשנאה, כלפיי העולם, כלפיי אנשים, כלפיי כולם. מצד שני, אני גם מלא בחמלה והבנה שהעולם הזה נורא רקוב ושכולם בו גם. אני מרחם על כולם, אני רואה הומלס או סתם אנשים שמעוררים את רחמיי, כמו אנשים שמנים, עצובים, מטומטמים או סתם שונים, או סתם – פשוט, כי אני מודע לכך שהחיים שלי טובים משלהם, ושאני יותר בר מזל מהם. אין פה מקום של התנשאות, אני באמת ובתמים חומל על אותם האנשים, וזה מכניס אותי לעצב קיומי איום ונורא.
      זה כמובן לא כל הזמן מקנן בי, זה בא בתקופות. וזה יכול להיות על המפקדת שלי בצבא, שאני שם לב שהיא ממש לא חכמה, או על המוכר פלאפל, או על כל אחד. זה פשוט עושה אותי עצוב.

      מעבר לזה, אני מתרחק מאנשים ולא מוצא הרבה אנשים שמבינים אותי. אני לא בודד בכלל וכל הזמן אנשים רודפים אחריי ורוצים להיות חברים שלי, ממבט חיצוני אני נראה כמו טיפוס חברותי, תמיד מוקף בבנות והרבה אנשים, בפרט בנות שמעוניינות בי, נותנים לי מחמאות על הבגרות שלי והמראה. אבל עם זאת, אני פשוט מלא שנאה. אני רוצה להתרחק, להיות לבד, ומעטים הם האנשים שכיף לי איתם. לרוב אני לא מוצא שפה משותפת באמת. כאילו שהכול משחק. אבל זה לא באמת משחק, כי אני לא מזייף. למה הם רוצים להיות בחברתי ולא מבינים שאני אחר? למה אני כל כך מלא בעולם הפנימי הזה, שלא מפסיק לחשוב ולקלל מבפנים? איך משתיקים אותו ונחים מזה?

      הפסיכולוג ארז עונה:

      מתוך הפנייה נשמע שהמצוקה שלך היא אכן משמעותית, ואני מרגיש שהעצה שאני אתן בכל מקרה תהיה נחמה מועטה אל מול הקושי שאתה חווה. בכל זאת אנסה להאיר על כמה דברים. העולם באמת מלא באנשים סובלים, שקשה להם, ובנוסף באמת לכל האנשים יש מגרעות שונות שהם נושאים בקרבם. רוב האנשים צולחים את יומם כאשר רוב הזמן הם מצליחים להדחיק את המשמעות הרגשית של הדברים הקשים שלהם הם עדים (הכותרות בעיתון, הקבצן שעומד בצומת) וכך יכולים להמשיך לתפקד. אם באמת נרשה לעצמנו להרגיש את סבלם של מיליוני הרעבים באפריקה, איך נוכל להמשיך בשגרת יומנו? במובן הזה מידה מסוימת של יכולת הדחקה, כלומר יכולת לשים בצד תכנים מסוימים בנפש, ולא לעסוק בהם- היא חשובה. ממה שאתה מתאר, נראה שאתה חווה סוג של דיכאון שבאמת אחד המאפיינים שלו הוא "מציאותיות יתר", הנטייה לא להיות מסוגל לשים בצד דברים קשים שאתה רואה או מגרעות שאתה מזהה והם נשארים "תקועים" בראשך וממשיכים להטריד אותך. לצד זה, ישנו גורם נוסף שחשוב לקחת בחשבון. הייתי רוצה להפנות את תשומת לבך למשפט באנגלית שהולך ככה: We don’t see the world as it is, we see the world as we are"". ובתרגום חופשי: אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אנחנו רואים את העולם כפי שאנחנו.

      למרות שמציאות היא לא חד משמעית כפי שמשתמע מהמשפט, הכוונה הכללית היא שכולנו מסתכלים על העולם דרך פילטר מסוים, סוג של משקפיים, והזגוגית של המשקפיים שצובעת את העולם בצבעים כאלה או אחרים היא הנפש שלנו. כלומר, תשומת הלב שלנו נמשכת לאותם דברים שמהדהדים בתוך הנפש שקשורים בה ומעסיקים אותה והדבר נכון גם לגבי מגרעות של אנשים אחרים. ולשאלתך, ייתכן וחלק מהשנאה שאתה חש כלפיי אחרים מקורה בשאלה שלך כלפיי עצמך של: "עד כמה אני אוהב חלקים שונים בעצמי?" או "עד כמה אני שלם עם מגרעות מסוימות שיש בי?". כאשר אנחנו לא שלמים עם תכונות שונות שיש בנו וגם לא מודעים לכך, מתעורר הצורך לראות תכונות ומגרעות אלה באחרים, ולהיות ביקורתיים כלפיהן. מצד אחד, הדבר יכול להיות לא נעים ומאיים. לגלות שבעצם הקושי לא רק טמון בעולם, אלא גם בעולם הפנימי שלנו. מצד שני, היכולת לשנות את העולם היא קטנה לעומת היכולת לשנות משהו בעצמנו.

      בנוסף, ממה שאתה מתאר על היחסים עם אנשים אחרים, אני שומע שאתה כרגע נשאר לבד עם המצוקה שלך ומציג לאחרים חלקים בך שהם יותר חזקים. אני חושב ש"לאוורר" את המחשבות והדאגות שלנו עם אחרים בהם בוטחים יכולה לעשות סדר בעולם שלנו, ולפעמים אפילו רק לשמוע את עצמנו מדברים את הדברים בקול עוזר לפתור חלק מהבלבול. מה שמביא אותי להמלצה שלי, והיא שבשלב הראשון תנסה לבדוק אם יש מישהו עליו אתה סומך. בשלב השני, תוכל לחשוב כיצד אתה יכול להגיע להתייעצות עם איש מקצוע. טיפול פסיכולוגי שיהיה ממוקד רק בעולם הפנימי שלך יכול לעזור לך להבין טוב יותר את הסיבות הפנימיות שבגינן אתה מתמקד בצדדים שליליים יותר בעולם וסובל בשל כך, ותוכל לעבוד על אותם חלקים. זה לא קל להתבונן פנימה ולראות בנו חלקים שאנו לא אוהבים, אך בטווח הארוך זו עשויה להיות השקעה ראויה. בנוסף, ישנם היום טיפולים תרופתיים יעילים המסייעים בהתמודדות עם דיכאון והייתי מתייעץ עם רופא לגבי האפשרות של לעשות בהם שימוש.

      בהצלחה.

      בת 14 שואלת:

      לאחרונה אני מרגישה שחסרה לי אהבה בחיים. אף פעם לא היה לי חבר, כי אני לא ממש ילדה מקובלת, אבל אני מרגישה שזה מאוד חסר לי לאהוב מישהו שיאהב אותי גם בחזרה. בכיתה שלי או בשכבה אין מישהו שאני אוהבת... או בכלל.

      אני מתאהבת באנשים שנראה לי שהם אוהבים אותי, ואז אני מגלה שהם בכלל לא אוהבים אותי והלב שלי נשבר. בגלל זה, חשבתי שעדיף לי בינתיים לא להתאהב במישהו, ואני מנסה, אבל אני מרגישה שאהבה בחיים היא דבר שנורא חסר לי. אני מאוד מפחדת לדבר על זה עם ההורים שלי, ואני לא מוכנה לדבר איתם על זה בשום פנים ואופן, כך שאין לי כ"כ דרך להגיע לפסיכולוג. חברות שלי עוזרות ומעודדות, אבל עדיין, אני מרגישה שאהבה היא דבר שנורא חסר לי, מה לעשות?

      הפסיכולוג ארז קרנר עונה:

      הרצון להיות בקשר ולהרגיש נאהבים הוא צורך בסיסי שכולנו חולקים. יש משהו בקשר זוגי שהוא מאוד קוסם, שכן הוא מאפשר קשר אינטימי בו אנחנו הופכים להיות חלק מרכזי בחיים של מישהו והוא עבורנו. יחד עם זאת, אהבה באה בהרבה צורות. כלומר, לפעמים מתקבל הרושם המוטעה שמול מצוקה רגשית מסוימת של תחושת בדידות או מחסור בתשומת לב, הפיתרון של אהבה בתוך קשר זוגי הוא שיביא את הגאולה. במקרה שלך, נראה שבאמת את כמהה לסוג של מגע רגשי עם מישהו ומחפשת את המגע הזה בדמותו של קשר זוגי. ייתכן וההתאכזבות שאת מתארת מקורה שבכך שהכמיהה שאת חשה לקשר משמעותי מטשטשת את היכולת שלך לזהות את הכוונות של אחרים כלפיך, והדבר מוביל לציפיות שאינן הדדיות ולאכזבה.

      ממה שאת מתארת נראה שבהדרגה את כבר מבינה שהדפוס הזה אינו מטיב איתך ולכן מתחילה לחפש פתרונות אחרים והחיפוש הזה הוא מצוין. קודם כל, בגיל ההתבגרות למידת האהדה לה אנחנו זוכים בתוך המסגרת החברתית שלנו (לדוגמא בית ספר) יש השפעה על איך אנחנו תופסים את עצמנו. הקושי עולה כאשר מסיבות כאלה ואחרות אנחנו מוצאים את עצמנו בשולי קבוצה חברתית, כלומר "לא מקובלים" ואין ספק שהדבר מקשה. הייתי ממליץ לך לנסות להיות יותר מעורבת חברתית במסגרות אחרות, אולי בתנועת נוער או במקומות בהם את יכולה להתנדב ולעזור לאנשים אחרים. הדבר ייתן לך הזדמנות להרחיב את האופקים החברתיים שלך, אולי למצוא את עצמך בסטטוס חברתי שונה מזה שאת זוכה לו בבית ספר.

      בנוסף, בגיל ההתבגרות מעדיפים לשתף פחות את ההורים בחוויות, והדבר הוא חלק טבעי מתהליך של בניית זהות עצמאית. יחד עם זאת, את מתארת שיש לך פחד מלשתף מההורים מסיבה שלא תיארת, ואולי בכל זאת יש מקום לבדוק את הנושא. הייתי ממליץ לך לעשות שימוש בדמות מבוגרת ממך לשם כך שיכולה להיות אח גדול, בת דודה, מורה או יועצת בית הספר, כדי שאלה יוכלו לעזור לך להבין את המצוקה שלך ואולי ממרום גילם יוכלו לסייע לך יותר מאשר החברות שלך. ייתכן גם שתוכלי להיעזר בהם כדי לתווך בינך לבין ההורים ולמצוא דרך בכל זאת לחלוק איתם לפחות חלק ממה שאת חשה.

      בן 16 שואל:

      אמרתי לידידה שלי שאני מחבב אותה כבר הרבה זמן. היא לא ענתה לי על זה. מה עליי לעשות ולהבין מכך?


      .

      הפסיכולוג ארז עונה:

      לא קל לחשוף את רגשותינו כלפיי אחרים. זה מעמיד אותנו במצב פגיע אל מול החשש שהצד השני לא ישיב לנו באותו מטבע. עם זאת, ההתגברות על החשש הזה הרבה פעמים מקדמת אתנו בכך שהיא מפזרת מידה של חוסר וודאות ומאפשרת לנו להתמודד עם המציאות. במקרה שלך אני יכול להבין את המצוקה שאתה חש שכן לאחר שאזרת אומץ וחשפת את רגשותיך.

      יחד עם זאת, מאחורי השתיקה יכולים לעמוד מסרים שונים כך שלא הייתי ממהר להסיק לגביה מסקנות. יכול להיות שהשתיקה נגרמת עקב מבוכה של הידידה בעקבות גילוי הלב שלך, יכול להיות גם שהשתיקה משמעותה שהידידה לא בטוחה בקשר לרגשות שלה כלפיך וזקוקה לזמן כדי לברר עם עצמה מה היא מרגישה. יכול להיות גם שהידידה מרגישה משהו כלפיך אבל פוחדת שהדבר יסכן את הידידות שלכם. וגם, ייתכן שתגלה לבסוף שאכן שתיקתה הייתה עדות לכך שהיא אינה מרגישה את אותם רגשות רומנטיים שאתה חש כלפיה אך חששה לומר זאת.

      בכל מקרה, עדיף יהיה לך אם תפנה אל ידידתך בשנית ותברר מה מבין האפשרויות הללו או אחרות, היא שעמדה מאחורי שתיקתה. גם במידה וידידתך לא מעוניינת באותו סוג הקשר לו אתה מייחל איתה, לצד הפגיעה שאולי תחווה הדבר יאפשר לך לעכל את הדבר, להשלים איתו וכמו כן לקבל החלטות בהתאם (כמו להישאר ידידים או אולי להתרחק כדי לעזור לך להתגבר על האכזבה).

      בהצלחה.

      ארז קרנר הוא פסיכולוג ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית. עובד עם נוער בסיכון בתל אביב ומטפל ביחידת המתבגרים של מכון סאמיט.

      ובואו שוב בשבוע הבא לקרוא תשובות לשאלות נבחרות של גולשים