פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אכול סרטים

      יונתן בר חזר כמה שנים אחורה והלך לראות את "צעצוע של סיפור 3". הוא הרגיש כמו זקן, הקיא ובכה - אבל בסוף התכרבל בחיוך

      זה היה לפני שנים רבות, שישבתי בפיג'מה שלי עם מעגל צעצועים סביבי, פנס בודד בידי ושמיכה עבה חובקת את ראשי כמו מסמנת את הגבול בין העולם האמיתי לזה שהתקיים אז בדמיוני הפרוע. תוך הפצרות דמגוגיות ומלאות תחנונים, נשבעתי בפני חבריי עשויי הפלסטיק כי לא אספר לאיש אם הם רק יקפצו על רגליהם ויפצחו בריקודי סמבה סוערים או יספרו לי לכל הפחות מה הם עושים כשעולם המבוגרים הולך לישון. משלא השיבו, פצחתי לבסוף בבכי תמרורים ואף הטחתי את צעצועיי האילמים בקיר בתקווה שהכאב יהיה זה שיגרום להם לפצות פיהם. היום, יותר מעשור לאחר מכן, בעודי צופה בסרט השלישי והאחרון בטרילוגית המופת "צעצוע של סיפור", משהו בי כואב את אותם צעצועים מסכנים שנפלו קורבן לילד שלא הבין, שגם לצעצועים יש רגשות.

      בואו נצא מהארון!

      אכן, עבר זמן רב מאז וודי, באז והחבורה כבשו את המסך הגדול והפיחו בילדי היקום תקווה כי גם הצעצוע האהוב עליהם הוא למעשה יישות אינלטגנטית דוברת שפות שיודעת קרוא וכתוב, חשבון ואיך לנהל חיי חברה תוססים עם צעצועים אחרים בארון. אם לשפוט על פי הנהירה הציבורית והרווחים שהספיק הסרט לעשות ניתן לומר בביטחון שאני לא היחיד שהתגעגע.

      האם הציפיה ארוכת השנים הייתה לשווא? התשובה המשמחת היא שלא. ממש לא. גם הפעם סיפקו לנו פיקסאר חוויה מרגשת ומשעשעת עם מתיקות מרירה. הפעם, בניגוד לסרטים הקודמים, ניכר כי לא פחדו יוצרי הסרט לעבוד עם עלילה מלאת רגעים מורכבים שלא ממהרים להעלות חיוך אופטימי ורגוע על פנינו, כי אם לתת לנו ללעוס יותר מכמה ביסים של מציאות, איך לומר, לא מצועצעת.

      תלת מימד זה מגניב, אבל לא תורם

      הסרט מציג את חבורת הצעצועים כמה שנים לאחר אירועי הסרטים הקודמים, במהלכם אנדי הספיק להתבגר ולעזוב לקולג' וכעת שוקל האם לזרוק את חבריו הישנים לאשפה. עד מהרה מוצאים את עצמם הצעצועים זרוקים בגן ילדים ועוברים חוויה טראומטית שגורמת להם לעשות הכול כדי למצוא דרכם הביתה, אל בעליהם המקורי, אנדי. באופן טבעי, גם האנימציה בסרט השלישי מצליחה להתעלות ביופיה ופרטיה על הסרטים הקודמים. הפעם יש גם את עניין התלת מימד, שאמנם מגניב והכול, אך לא ממש תרם משמעותית לסרט לטעמי ואף השאיר אותי עם כאב ראש קל שהקשה על ישיש כמותי לנווט את דרכו החוצה מאולם הקולנוע.

      אתם חולים בשמוקיזוסיס, בדוק!

      למרבה הפלא, אני ופיליפ, המטפל הפיליפיני שלי, שקיווינו להיכנס לסרט ולצחוק עד זוב דם, מצאנו את עצמנו דומעים יותר מאשר צוחקים. אל תבינו אותי לא נכון, ישנם כמה רגעים שגרמו לי להקיא מרוב צחוק ולפיליפ לנקות הכול מהסינר שלי, אך עושה רושם שהסרט היה יותר דרמטי מקומי, ואני יכול לומר בודאות שאם לא תזילו דמעה בחצי השעה האחרונה של הסרט, יש לכם לב של אבן, משקפי תלת מימד שבורים או המחלה הזו שמונעת מאנשים להזיל דמעות – שמוקיזוסיס.

      יש לציין שהסרט מתחיל מעט חלש ונדמה לי שנרדמתי כמה פעמים, אבל ברגע שהוא תופס תאוצה הוא חופן אשכיכם בסמכותיות רכה שתראה לכם מי הבוס אך גם תגרום לכם לרצות להישאר לקאדלינג חמים עד אור הבוקר.