פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סופר סטאר

      משה דדון מספר לכם איך עבר עליו השבוע, פלוס בקשה קטנה. למה לשפוט אותו ישר ולהחליט מי הוא, רק כי הוא שמן? חושבים שזה קל?

      מילדות אני ככה. כאילו, שמן. בגיל חמש אמא שלי אפילו לקחה אותי לרופא ואמרה לו: "הילד כל הזמן רעב", והוא אמר לה "אז שיאכל". פתרון פשוט, לא? חבל שמה שבא איתו ממש לא פשוט. אני זוכר את הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא סתם משה אלא דדון השמן. כיתה ז', יום שישי, מסיבה במקלט של מרב ירושלמי. חצי שעה ישבתי ושכנעתי את עצמי שיש לי אומץ לעשות את זה, ואז קמתי ושאלתי את נעה הבלונדה אם היא רוצה לרקוד. היא אפילו לא ענתה לי, רק שלחה מבט הצידה לחברות שלה והן כולן ביחד התחילו לצחוק. נשתלתי במקום. בסוף אחת הבנות שם, לא זוכר מי, החליטה לעשות לי טובה. "אתה והיא?", היא שאלה בקול כזה מעצבן, "לא התבלבלת?". "אני לא מבין", גמגמתי, והיא חייכה מולי ופסקה – "אתה בומבילה!". זהו. זה אמר הכל. ולא משנה כמה אליפויות גוגואים לקחתי או את זה שאני יודע לספר מיליון בדיחות על "ערבי רומני וגרוזיני נכנסים למסעדה", ויש לי עשר בחשבון ואני אחלה חבר. אני שמן. ושמן זה לא מספיק טוב. ואפילו לא צריך לרדת לפרטים ולהסביר למה.

      הסתכלתם פעם פנימה?

      ולמה אני מספר לכם את זה? כי ככה זה נשאר עד היום. אנשים רק רואים אותי, ובלי להכיר אותי קובעים עלי מראש שאני סוג ב'. לא, לא, אל תגידו שאני סתם אומר. תסתכלו עלי שנייה ושימו לב איך אוטומטית אתם מחליטים מי אני ומה אני - וזה אפילו בלי שהחלפנו מילה. אז אני מבקש מכם, די. תנו לי צ'אנס, ותנסו להכיר אותי בלי דעות מוקדמות. אני לא מבטיח שתאהבו מה שתגלו, אבל אני מוכן לשים כסף שבטוח תהיה לכם הפתעה.

      משה

      הרגע הכי משמעותי שהיה לי השבוע במגה סטאר?

      כשהחבר'ה אמרו לי שהם אוהבים אותי יותר ממה שאני אוהב את עצמי.

      על מי מחברי האנסמבל הכי בא לי לצרוח שיסתום את הפה?

      השבוע על אף אחד. השבוע אני מת על כולם.

      אם לא הייתי פה הייתי ב:

      פיצה פינו, אוכל משפחתית עם אקסטרה צ'יז.