פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לגדנ"ע יצאנו

      שיר שלום יצאה לגדנ"ע ואפילו אכלה לוף (!) ולא מתה אחר כך. יומן מסע של כמעט צבא

      תמיד הדבר היחיד שמדאיג את כולם, זה איך יראו המדים עליהם בצבא, עם מי הם יפלו בחדר, ומתפללים שלא יביאו להם מנות קרב. את שבוע הגדנ"ע ביליתי בלענות לעצמי על כל השאלות הללו, אז אם אתם שואלים, המדים לא היו נראים משהו, הבנות שאיתן הייתי בחדר לא היו משהו והמנות קרב (כן כן, קיבלנו גם כאלה) לא היו כאלה נוראיות. תאמינו לי, מסתבר שכשרעבים אוכלים הכל.

      יום ראשון

      אני קמה ביום ראשון בבוקר ספק חוששת וספק מצפה בקוצר רוח לחוויה שכולם אומרים עד כמה היא בלתי נשכחת. עולה על אזרחי בפעם האחרונה השבוע, אוכלת ארוחת בוקר אזרחית אחרונה ויאללה לגדנ"ע! הסטטוס בפייסבוק נראה ככה: "עולים על מדי זית והולכים לחיים אחרים".

      מגיעים לבסיס, נעמדים בשלשות במגרש, ישר יהלומים גבוהים מאחורי הגב ו-V בין הרגלים שיכבד כל אדם שעומד מולנו (אמאל'ה, מה הם רוצים?!).
      מחלקים אותנו לצוותים (מאיפה הם יודעים את השמות שלנו?!) ומתחילים לתזז אותנו מפה לשם. הקפנו כבר את כל הבסיס בריצה ממקום למקום, ואז סוף סוף רגע מרגש באמת. נעמדים בח' ומקבלים את המדים. אני עולה על המדים בהתרגשות ומבינה שהם לא משהו עלי, אבל זורמת.

      היום מסתכם לו בשיעור על ערכי צה"ל וטקס מרגש בו נבחרו החנ"תרים (חניך תורן- לקבלת המפקדת וכאלה...)של המפקדת וא"א מנהלות (את הרעיון של התפקיד הזה לא בדיוק הבנתי, אז אל תשאלו) וכמו ילדה קטנה, אני בוכה כשאני מסתכלת על כל החברים לשכבה עומדים בדום ונוח, מקבלים דרגות (מי ישמע, אבל בכל זאת).

      שיר שלום מספרת חוויות מהגדנ"ע (מערכת וואלה! NEWS , שיר שלום)
      שיר וחברות כובשות את הגדנ"ע! (צילומים: שיר שלום, מערכת וואלה!)

      יום שני

      "בוקר טוב, מצטרף אליכן חבר נוסף". אנחנו קראנו לו "צ'ארלי גיבור" ואם אתם תוהים מי זה, זה המגב מס' 1 בצה"ל, ומעכשיו הוא חניך כמו כל אחת מאיתנו (נגיד ש...).
      יוצאים ליום שדה. נוהל שדה- לא יוצאים עם התגים לשטח, למפקדת קוראים רק "קודקוד". עוברים אות אות, ואיכשהו מגיעים למילה גוון, בו השורה התחתונה זה לשים מים על האדמה לעשות "בוץ קללה", כמו שהיינו קטנים, ולצבוע את הפנים.
      "מה יש לכן, בנות, יש בזה המון מינרלים וזה טוב לעור הפנים!". כן, בטח.

      איכשהו ביום שדאות הזה יצאתי לא רק צבועה בפנים, אלא גם חבולה ברגלים ובידיים אחרי שעשיתי זחילה אינדיאנית – נופלים לרצפה מתחילים לזחול על האבנים, עד שכל יד ורגל מרגישים את הכאבים. כשחוזרים למחנה השדאות מקבלים מנות קרב אמיתיות, כאלה עם לוף ובוטנים. אני לא יודעת מה עם כל השאר, אני הייתי רעבה אז אכלתי. גם לוף, כן כן!

      התארגנות אחרונה ויוצאים למסע של כל מחלקה 4. מקבלים מס' ברזל ובוקס מהסמלת בכתף, למסע יוצאים עם אלונקות, ג'ריקנים של בערך 20 ליטר, ואני כמו גבר ממוצע סוחבת הכל ורצה בראש עם המ"מ ואח"כ בריצה לסוף התור לדחוף את האחרונים.

      יום שלישי

      יום קצר אך עמוס בשיעורי נשק עם המ"מ. מתרגלים בחלק משיעורי הנשק עם נשק אמיתי, כל פעם כמה בנות אחרות, ובערב שיעור מורשת קרב עם המ"מ על מלחמת לבנון השנייה, שתכלס היה מרתק וחשוב.

      שיר שלום מספרת חוויות מהגדנ"ע (מערכת וואלה! NEWS , שיר שלום)
      העיקר שיש שוקו

      יום רביעי

      קמים בבוקר, ובשש וחצי אנחנו כבר בשיעור נשק אחרון עם המ"מ. מתארגנים ויורדים למטווח, מתחלקים למקצאות. אני במקצה 9, אחד לפני האחרון. בינתיים, כל כמה דקות נשמעות היריות וההתרגשות גדלה. "מקצה 9 למטווח". אני בריצה נעמדת עם כולם בשני תורים, נכנסים למטווח, מקבלים את הפקודות הברורות מהמ"מ כפי שתרגלנו ולמדנו ו... "אש".

      לבסוף, אם אתם שואלים, הצלחתי לפגוע 10 מתוך 10 כדורים. בערב טקס הסיום, כל ההורים מתיישבים ומתחילים. וכמו הטקס בערב הראשון, גם זה היה מרגש ואף יותר. להתראות גדנ"ע, עד הדבר האמיתי – צבא.