פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      גלאט כויישר

      מה בשם האלוהים בן חשב לעצמו כשהוא החליט להרשם למרתון, ואשכרה לרוץ חמישה קילומטרים?

      אף פעם לא הייתי אתלט גדול. אמנם לא הסתרתי מעולם קולקציית צמיגים תחת כפלי חולצתי, או בלעתי מניפולציות של חבריי התחרותיים שפשוט התעקשו שאני באמת "הכי מתאים לתפקיד השוער", אך למרות זאת – מעולם לא נמניתי בין ברי המזל שהתברכו באוגר קטן שרץ על גלגל מסתורי אי שם בין סיבי שריריהם, ומתדלק אותם באנרגיות של טובי יוון האולימפית. החולשה העיקרית שלי הייתה מאז ומתמיד, בעיקר בימי התיכון, ריצות ארוכות. מעולם לא נאלצתי לכבוש את המחסום הזה, שכן בית הספר הקיבוצי בו למדתי אפשר לי לעבור את ריצת הבגרות בצורה יצירתית: להחביא זוג אופניים בשיחים במרחק של מאה מטרים מנקודת ההזנקה, לרכוב להנאתי את 1800 המטרים הבאים, ולרוץ את המאה האחרונים בעודי משחק דמות מותשת, מיוזעת ומשתעלת שלא תביש את אל פאצ'ינו בימים הטובים.

      למה מי מת?

      אולי רגשות האשם על אותו קונדס בית ספרי הם אלה שעוררו בי את החשק לסגור מעגל עם עצמי ועם מערכת החינוך ולעשות מעשה אמיץ ולא אופייני: החלטתי בתעוזה רבה והתרגשות מעקצצת – להשתתף במרתון. "אתה הולך לרוץ מרתון?!", אתם ודאי שואלים את עצמכם בעודכם מחטטים באף ומשגרים את הממצאים לחריץ אפל בין סמטאות המקלדת.

      התשובה ההרואית והמתבקשת היא – "לא. אני אמות". אבל כן החלטתי להוכיח לעולם שגם אדם עם כושר של צנצנת שבורה מסוגל לרוץ חמישה קילומטרים בלי להגיע לחדר מיון. או לפחות, כך קיוויתי. חיש חש מצאתי את עצמי מברר פרטים ונרשם בהתלהבות רבה למרתון הגדול ואף משלם דמי הרשמה (לשלם בשביל לרוץ? פעם זה היה בחינם!) ורוכש נעלי ריצה נוצצות.

      הזעה זה אוברייטד!

      אז נכון שעכשיו אני אמור לספר לכם על תהליך אימונים מפרך שעברתי במשך חודשים ואשר מסתכם בסרטון של כמה שניות עם הילוך איטי ומוזיקה מרגשת ברקע, אבל האמת היא שהאימון היחידי שלי לקראת הריצה היה להתלהב מהנעליים החדשות שלי. אם נקפוץ קדימה היישר אל קו הזינוק, תראו אותי מזיע כמו אתון רק מעצם ההליכה אל תחילת המרוץ, ועם הבעת פנים מיוסרת שמשקפת את תהייתי האם השמש הולכת לצלות אותי כמו שיפוד. ובכלל, חשבתי לעצמי, למה לא פניתי לענף ספורט מהנה יותר – כמו פרו אבולושן בפלייסטיישן. אבל לא, התעקשתי הפעם, מכאן אני יוצא רק עם גביע (או סימון קטן של טוש שאומר שסיימתי את המרוץ) או על אלונקה. רגעים מותחים עברו על כוחותינו לקראת ההזנקה, ומאבקים פנימיים וסוערים התרחשו בתוך מוחי וליבי, אשר התפוגגו ברגע שנשמע צליל המשרוקית. בין רגע מצאתי את עצמי עומד לבדי בתוך ענן אבק שהשאיר עדר הפומות הדוהרות מאחוריו.

      חדווה? זו את?

      תחילת הריצה הייתה נסבלת למדי. זה לא כזה גרוע אם רצים לאט, חשבתי לעצמי והתחלתי לדלג בקלילות של איילה, כשבדיוק אז- רגלי הימנית שבקה חיים. לפתע, הרגשתי כאילו חובקים את שרירי התאומים שלי שני מתאבקי סומו שמנים, ונשימותיי הרגועות הפכו בבת אחת למקצב נשימות מיוסר ונואש שנשמע כמו ריקוד גשם אפריקאי מהול בבכי של תינוק היסטרי.

      כל מערכות גופי קרסו וראייתי נהייתה מטושטשת וצורבת, הודות לזיעה שחדרה לעיניי. מהר מאוד חשבתי שהכול נגמר, אך דווקא אז קול קטן ועמום בקע אל מבעד לבועת נשימותיי הכבדות. במאמץ עילאי סובבתי ראשי הצידה אל שולי המסלול וראיתי... את המורה שלי לספורט, חדווה. טוב, לא, היו אלה כמה מחבריי החביבים שהריעו בהתלהבות מרגשת והזריקו לשרירי רגליי הרועדים מנה טרייה של דלק. בבת אחת הרמתי ראשי והתעקשתי להמשיך בריצה.

      52 דקות ו4800 מטרים לאחר מכן, הופיע מולי קו הסיום. במהירות של עשירית הקמ"ש, שעה שצב קטן חוצה אותי וקורץ לי עם חיוך שחצני, שלחתי רגליי קדימה אל הסוף. במכאניות של רובוט חציתי את המטרים האחרונים וקרסתי בבת אחת על האספלט הלוהט בלי לומר מילה. לא ברור כמה זמן שכבתי שם, רגליי רועדות כמו בהתקף אפילפסיה ועור גופי מאמץ גוונים חדשים של שיזוף, שטרם נגלו לאנושות. מים נשפכו עליי מכל עבר, שערי גן עדן נפתחו, מלאכים זימרו בקול וחבריי נאלצו לגרור אותי חזרה הביתה על כתפיהם. כך הסתיימה הריצה הטראומטית הראשונה של חיי. מהו מוסר ההשכל של כל הסיפור הזה, אתם שואלים?

      שרירי מאמץ זה לא סקסי, ומחירי הפלייסטיישן צנחו בתקופה האחרונה. רוצו לקנות.