פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בדרכים

      נועם פנחסוב מספר איך הכל התחיל בכלל, ואיך נעים ממושב בעמק חפר עם מיקרופון מפלסטיק מחובר למטאטא, להופעות במועדוני תל אביב

      מה לי ולהופעות? בתקופת התיכון התחלתי לכתוב את שירי הראשונים ולנגן כמה אקורדים. במושב שבו גרתי רוב חיי גדל איתי חבר לחיים וגיטריסט נדיר ששמו ארבל ארוך. ארבל ואני עשינו לעצמנו חופש במהלך ימי הלימודים הרגילים בחטיבת הביניים כדי לנגן קצת ביחד על הדשא בכיכר, אני ליוויתי באקורדים והוא אילתר סולואים שעד היום מתנגנים בהופעותיי השונות.

      בין לבין גם אלתרנו לעצמנו אולפן עם מיקרופון מפלסטיק שהדבקנו למקל של מטאטא עם סלוטייפ שישמש לנו כסטנד והקלטנו את האלתורים שלנו.

      יום אחד באתי לארבל עם שיר שכתבתי והחלטנו להקליט אותו עם גיטרה אקוסטית וחשמלית. פתאום שמעתי את עצמי שר ואת ארבל מנגן דרך רמקולים ואין ספק שזו הייתה התרגשות ראשונית ובתולית שאני מוכן לחזור אליה. עברו מספר ימים לאחר ההקלטה של השיר, וארבל ואני התחלנו לפנטז ולדמיין את השיר עם תופים וגיטרה בס ואולי אפילו קלידים, והתחלנו לחפש חברים מהבית ספר שאולי יודעים לנגן. לאחר כמה שבועות מצאנו את עצמנו, ארבל ואני, מנגנים עם מתופף ובסיסט שאספנו מהמושבים בעמק חפר בחדר חזרות מעופש באבק וחסר אקוסטיקה בעליל.

      לכבוש את עמק חפר

      חודש של חזרות הספיק לנו כדי לעלות מופע בכורה של ה-להקה (לא אזכיר שמות ברשותכם. זה מביך מדי). וכן כך היה, התחלנו להופיע. תיכוניסטים ששרים לתיכוניסטים, ויש מצב אפילו שגם לגילאים צעירים יותר. כבשנו את אזור עמק חפר והיה כיף.
      אבל כנראה שמסגרת של להקה הייתה קצת קשה לי ולאגו שלי. לא אשקר לכם, אני שמח שהתקופה הזו הייתה ועברה, ורק דברים טובים קרו בעקבות ההתרחשויות.

      נכון , זו לא הייתה להקה שהצליחה יותר מדי והשירים שלנו (שכתבתי בזמנו) היו מזעזעים בעיני, אז לא הייתה דרמה גדולה כששמעו שהתפרקנו. אבל אצלי זה סגר פרק בחיים. פרק ששייך לעבר.

      לקח לי בערך שנתיים להתאושש מטראומת הלהקה, כשבשנתיים האלה עבדתי כשוטף כלים במסעדה ובעיקר חשבתי בין צלחת מלוכלכת למחבת, מי אני ולאן אני הולך. וגם כמה שירים חדשים נכתבו.

      בהיותי ילד בן 20 פנה אליי בעל פאב ברחוב אלנבי בתל אביב.
      הוא סיפר לי שהוא שמע כמה סקיצות שלי, וביקש ממני לבוא להופיע אצלו בפאב פעם בחודש וכך היה במשך שנה. פאב חשוך שאפילו את השלט שמנופף בשמו בקושי רואים מהרחוב, מלא עשן, מלא אנשים שמחפשים את עצמם ואת הבירה שלהם בתוך כל הבלבול שנמצא שם. אנשים בודדים, מאוהבים, שיכורים, עייפים, וגם כאלה שרוצים לשמוע קצת מוסיקה.

      בפאב הזה, ברחוב אלנבי, עברתי חוויות מדהימות ומחרידות שאני יכול להגיד בביטחון מלא שאם לא הייתי עובר אותן, לא הייתי עובר כלום. אנשים שלא מקשיבים, מרימים 'לחיים' בזמן שאני שר, יושבים עם הגב אליי, יושבים על הבמה כי אין מקום, מוסיקה שהדי ג'יי מפעיל באמצע ההופעה.

      בהופעה הראשונה והשנייה ואולי אפילו השלישית שאלתי את עצמי: "בשביל מה אני עושה את זה? הרי אף אחד במילא לא מקשיב". אבל החלטתי שזה לא ישבור אותי, ויגיע הזמן ואצליח לגרום להקשיב ולאהוב את שיריי.

      ותאמינו או לא, זה קרה. לאחר כמה הופעות, הפאב הזה הפך לבית, הקהל התחיל לבוא קבוע להופעותיי והפרצופים מפעם לפעם הפכו למוכרים ואהובים. את הדברים שלמדתי על עצמי כאמןפרפורמר במהלך השנה שהופעתי בפאב לא הייתי לומד ועובר בשום מקום ובשום זמן אחר. אני ממליץ לכל מוסיקאי לנסות את הדרך הזו. היא מכשלת ומבגרת.

      מאז הגשמתי כמה חלומות שהצבתי לעצמי במהלך הדרך המוסיקלית, כמו מסע הופעות אקוסטיות ברחבי הארץ ('אני וכל המחשבות') שנמשך עד היום עם הקלידן המוכשר ניר זגדנסקי, 2 הופעות מיוחדות וחד פעמיות עם עיבודים חדשים לשיריי בליווי רביעיית כלי מיתר, מופע בכורה חשמלי עם 8 נגנים בצוותא 'לולה' בתל-אביב, מופע אקוסטי מיוחד בפסטיבל הפסנתר 2010 בסוזן דלל וכמובן שיתוף פעולה עם אמנים מוכשרים שאירחתי בהופעותיי השונות.

      חלומותיי עוד רבים ויש עוד הרבה מטרות להשיג ולהכיר.

      מעכשיו, נכיר ונעבור אותם יחד.

      נועם.