פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פסוק י"ב

      סוף הסיפור מתקרב בצעדי ענק. אז לפני שאתם מתגייסים ומאבדים מהפאסון או סתם מתחילים להעריך מחדש את האוכל של אמא, קבלו סימנים שאתם בי"ב

      הצלצול כבר בטח לא בשבילי

      מבלים את הבקרים שלכם בשינה עמוקה? רואים את בית הספר אך ורק במבחנים? מרגישים שמערכת השעות, בשבילכם, היא רק בגדר המלצה? הצלצול יכול להיות בשבילי המורה, לכם לא אכפת, אתם כבר בי"ב! שום איום לא חל עליכם, שום הפחדה לא תעבוד עליכם, אתם את שלכם כבר עשיתם. 11 שנים התייצבתם בשער בשמונה בבוקר, עכשיו הגיע הזמן לקחת ת'זמן, לישון עמוק ולקבוע מערכת משלכם. ברכותיי, החיים שלכם יפים.

      להתראות המורה, שלום למציל

      את הכיתה אתם כבר רואים רק לעיתים רחוקות ואת המורה? הפעם האחרונה שראיתם אותה בטח הייתה בצילומים לספר מחזור. לכן, כשיש כל כך הרבה זמן פנוי, יש למלא אותו בדברים המועילים לגוף ולנפש. חדר כושר, שיזוף בים, סיבוב קצר בקניון או איזה עבודה שתממן לכם את הטיול לפני צבא בקיץ. זו השנה שהייתם צריכים לנצל, חבר'ה.

      בין צילומים לחזרות

      במקרים הנדירים שאתם מגיעים לבית ספר, זה בטח לא כדי ללמוד. זה כדי להפוך כל שיח לתפאורה לצילומים לספר מחזור וכדי לפצוח בשירה, משחק וריקודים, משל נפלתם אל תוך פרק של Glee. אם אתם חוששים שגופכם בוגד בכם ואתם מתחילים לאהוב את בני מינכם, אל תדאגו, מדובר בתסמונת י"ב מצויה. זה רק מסיבת הסיום שקרבה, הכל עובר.

      אובססיית התיעוד

      הפייסבוק שלכם מתפלא באלבומים בסגנון "אנחנו שמיניסטים", "מזה שמיניסטים", "רגע לפני שזה נגמר", "מחזור X הנדירים!", "שכבת י"ב המהממים"? אז כנראה שאתם או חבריכם לשכבה חטאתם באובססיית התיעוד. ושוב, מדובר בתופעה מוכרת, שאחד מתסמיניה הוא הוצאת מצלמה דיגיטלית בכל מאורע, החל משימוש בחוט דנטלי וכלה במסיבת הסיום. זה בסדר, קורה לכולם. הרי מה נעשה אם לא ננצור כל רגע מהימים היפים האלה?

      עולים על מדים נכנס למועדפים

      אנחנו ממש לא רוצים לבלות שנתיים או שלוש מהחיים שלנו בתפקיד לא מפרה, לא משמעותי ובטח שלא משעמם. לכן, עולים על מדים הפך להיות החבר הכי טוב שלנו. לצד הפייסבוק, הוא תמיד פתוח, בציפייה לעדכון כלשהו, קבלת מנילה או כל זימון אחר. מה גם, שהתירוץ להברזות המרובות שלכם, עליהם הרחבתי בסעיף 1, מקבלים נימוק בשלל הזימונים שהצבא שולח לכם.

      שגעון הצבא - אימונים

      התחלתם לרוץ כל יום בים עשרות קילומטרים? שכיבות שמיכה ברבאק? בהיסטרייה מטורפת לפני כל גיבוש? הריני להודיע לכם שאתם מורעלי צבא ואתם עושים הכל כדי להגיע לתפקיד הכי משמעותי והכי קרבי שצה"ל ייתן לכם. לחילופין, יש גם כאלה שרצים כל יום אל הקב"ן. כל אחד והריצה שלו.

      תחושת הסוף

      מרגישים זקנים? מרגישים שפרק גדול בחייכם מגיע לסיומו אפילו מבלי שעיכלתם אותו? זהו בהחלט סימן שסוף י"ב קרב ובא. אז לפני שאתם עוברים התמוטטות נפשית ורצים לבוטוקס ומתיחת בטן, תעצרו לרגע, חייכו ותבינו שפרק נוסף, הרבה יותר מעניין והרבה יותר כיפי מתחיל. Always look on the bright side of life וכאלה.

      התחושה הנוסטלגית

      מתגעגעים לפעם? לימים שסנדלים וגרביים היו באפנה? שהבעיה הגדולה ביותר בחייכם הייתה מלחמות על קלפים של פוקימון? אז זו בדיוק ההזדמנות להיזכר בעבר, לפשפש באלבומים מעלי אבק, לסרוק תמונות ולהעלות אלבום נוסטלגי לפייסבוק.

      הזלזול בציונים

      למי אכפת מהציון בספרות או במתמטיקה? כשעוד שנייה עוזבים את בית הספר, עולים על מדים ומתחילים חיים חדשים, מה שמעניין זה איך לנצל כל רגע ורגע, ממש לא כמה תקבלו במבחן הבא. לכן, תסבירו לסובבים אתכם שצריך להתייחס בהבנה לזלזול אותו אתם מפגינים. אנחנו בי"ב, למי אכפת?

      ההבנה שהנה, זה אנחנו עכשיו

      זוכרים שאי שם בכיתה ז' הסתכלתם על הי"בניקים בהערצה עיוורת? חיכיתם ליום שאתם אלו שתהיו שם, רגע לפני הסוף? אז הנה, הגיע היום, הרבה יותר מהר ממש ציפיתם, עכשיו אתם מסתכלים על הגמדים הקטנים והמציקים שנמצאים בכל מקום בבית ספר שלכם. הגיע הזמן להבין שזהו הזמן שלכם, להיפרד, לפרוח, לזרוח וכל מיני קלישאות שכאלה. כי עכשיו זה אתם, רגע לפני הסוף, שנייה לפני שהקלפים של החיים המוזרים האלה נטרפים מחדש.