פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      רטרו אקטיבי

      יוני משפשף תקליטים ומסניף שמלות וינטג' ישנות - ומתגעגע בשקט לימים של פעם

      הלמות תופים חזקות, חצוצרן מלקק שפתיים. גיטריסט מאוד מאוד שעיר מחייך, קופץ, דופק, קורע את הגיטרה הישנה שלו, מנסר את הלילה. דיסטורשן, גוד ווייבז, והמון אנשים יפים רוקדים. לובשים משקפי שמש למרות שאמצע הלילה, חובשים מגבעות וכובעים למרות שהשמש כבר מזמן שקעה. הם טסים גבוה גבוה, ולא מעניין אותם ענן האפר הוולקני או החשש מהמלחמה הבאה. הלהקה מנגנת קאברים לרוקנרול ובלוז בטוויסט גרובי מפתיע.אחד משיאי ההופעה מגיע בשיר ישן של אלביס, ואתה עוצר לרגע ומביט סביבך. הידידה איתה באת שקועה בעצמה במין ריקוד שנות החמישים, חצי מטורפת, מנענעת את הידיים לצידי הגוף, מבליטה את האגן. החבר הכי טוב שלך צורח, מאלתר ברייקדאנס על הריצפה, ההיא מאתמול מחייכת, וחמישה אנשים בשורה לפניך כבר הורידו חולצה.

      הסצנה המתוארת הייתה יכולה להתרחש בקלות במקום אחר, בזמן אחר, למשל בוודסטוק 1969 או באי ווייט 1970. אבל למעשה היא התרחשה, אחד לאחד, ביום שבת האחרון בהופעה של האחים רמירז, במועדון הקומפורט שבפלורנטין. ממש כאן, בין מוסכים ותחנות מרכזיות, התאספו כמה עשרות אנשים שאוהבים להתגעגע לזמנים שהם עדיין לא נולדו בהם. אנשים שאוהבים לשמוע מוזיקה מתנגנת מכלים חיים ותקליטים, לעצום את העיניים ולדמיין שהיא לא מסומפלת דרך מגבר שמונה מאות ערוצים. כנראה קוראים לזה רטרו. אני אמנם לא עמוק בקטע, אבל מדי פעם דווקא נחמד לקחת כמה חברים וללכת לרקוד לצלילי פ'אנק, בלקן, או רגאיי רוטס.

      אני חייב להודות שמעבר לעובדה שהבחורות בגזרת הרטרו נראות מצוין, אפשר למצוא בזה לא מעט הגיון. אף פעם לא נכנסתי כאן לפוליטיקה, ולפחות בינתיים, אני מתכנן להמשיך באותו קו, אבל באופן כללי אני יכול להגיד שבעיני המצב כאן לא מי יודע מה. נראה שאין יותר מדי תקווה, בתרבות הישראלית כמו גם בפוליטיקה, כשמקשיבים לשעה בפלייליסט של גלגלצ או כשמעיינים ברשימת חברי הכנסת. בעיקר בקרב צעירים, לא רק מאיזור המרכז, היא של יאוש מהמצב הקיים. כשאנשים מתייאשים מהמציאות, הם לא מפסיקים לחפש את השמחה ואת הכיף שבחיים, אלא מחפשים אותה במקומות אחרים, בתקופות אחרות. אולי אנשים כאן מחפשים לברוח, וממש כמו בסדרת ספרי הילדים ההיא, מנהרת הזמן – פשוט חוזרים אחורה.

      הרבה אנשים מרימים גבה כשעוברת מולם ברחוב בחורה עם שמלה יד שלישית שנקנתה בעשרה שקלים בשוק הפשפשים, או כשחבר שלהם משקיע מאות שקלים בשיפוץ פטיפון כדי לשמוע תקליטים כמו פעם. אני בעצמי שרפתי לא מעט כסף על תיקון אופניים ישנות, שבסופו של דבר בקושי הצליחו לזוז. הדברים האלה אולי נראים לפעמים כמו פוזה, או אופנה חולפת, אך יש בהם מימדים עמוקים יותר ששווה לבחון. הביטו בגל להקות הרטרו המצוינות, שעושות שימוש במוזיקת עבר ומשלבות אותו באמירה עכשווית. הרשימה היא ארוכה, וכוללת שמות כמו התפוחים, פאנקנסטיין, עוזי נבון ומכרים, בלקן ביט בוקס, אוי דיוויז'ן, בום פם. תלכו להופעות שלהן, תקשיבו למוזיקה, תתחילו לרקוד, ותראו איך שמכל הרטרו הזה נוצר דבר גדול, חדש.

      ציור שצייר יוני בן חורין (יוני בן חורין)