פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פצעי בגרות

      עדי רבין לא בדיוק נושמת סדיר בתקופה האחרונה עקב התקפי חרדה, אבל יודעת שצריך לתת פוש אחרון. או פשוט לשים זין וללכת לים

      מדהים איך בן רגע (תודות למשרד החינוך, כמובן) הפכו החיים שלי למוטיב חוזר כל שבוע אותו סיפור. אז מה יש השבוע? מתכונת במתמטיקה? בגרות באנגלית? באמת שכבר הפסקתי לעקוב. אבל בתכלס, אין מה להתלונן- כל היום חופש, קמים מתי שרוצים, כל ערב יוצאים עם חברים, וטוב נו, באמצע קצת חורשים כי אין מה לעשות. אבל אין ספק שכל העניין הזה של סוף שנה באמת שבא בטוב: יומיים חופש לפני כל בגרות או מגן- וואלה, אני חייבת להודות שסופסוף מישהו הפעיל את השכל שם במשרד החינוך ולרגע קטן הפסיק לדפוק אותנו, ופרגן בחופש.

      ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אנא גאל אולנו מעונשו של זה

      נותרו עוד פחות מחודשיים, ופתאום כל הבגרויות והמתכונות שנראו כל כך רחוקות כבר כאן. פתאום עוד שבוע בגרות באנגלית, עוד שבועיים במתמטיקה (אמאל'ה!) ושלא נדבר על המגמות ושאר ירקות. השאלות שהיו בראשי עד כה, כמו "מה עושים שישי הזה, מסיבה או סרט?" התחלפו במרמורים על ציון המגן ושלל "ברכות" כלפי מורי בית הספר האהובים.

      תנשמו עמוק, נלחצתם

      לא להתייאש, חברים! בספירה מהירה יש לנו בערך עוד 10 "ימי לימודים", (שגם אליהם אנחנו לא באמת הולכים להגיע. בכל זאת, ים נשמע הרבה יותר מפתה). אז במקום להיכנס לפאניקה, אולי כדאי להסתכל על הצד הטוב שבעניין. בעוד פחות מחודשיים נוכל להגיד יפה שלום לכל המחברות והספרים (מי שלא נפרד מהם בל"ג בעומר...), להכניס את התיק עמוק עמוק לארון, להחליף לבקיני, ולעלות על אוטובוס לכיוון העיר האהובה אילת.

      ובנימה אופטימית זו, אני קוראת לכולכם לצאת מדיכאון הבגרויות שתופס את כולנו בזמן האחרון, ולקחת הכול בפרופורציה. סך הכול מדובר פה בציונים ובבית ספר, וזה לא חשוב בכלל.

      אוח, על מי אני עובדת?!