פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סופר סטאר

      רונה שלמון משתפת אתכם וכותבת לכם כל מה שעבר עליה השבוע באולפן הסגור. קשה, קשה

      שנייה, תנו לי לנשום. עכשיו אני יכולה להודיע רשמית שמדובר בשבוע המחורבן בחיי. אוקיי, אולי לא הכי מחורבן, כי בכל זאת השבוע טפו טפו לא ראיתי את החברה הכי טובה שלי הופכת לצמח, אבל וואלה... מחורבן לאללה. מהשבועות האלה שמכל כיוון שאת מסתכלת עליהם את לא רואה אפילו משהו פיצי שאת יכולה להגיד לעצמך, 'נו, לפחות זה'. לא לא. השבוע שלי היה מחורבן מלפני ומאחורי ומצדדי.

      זה התחיל בזה שראיתי את התמונה של עידו עם בומבה בעין, המשיך עם זה שגיליתי שה"חיילים" של אלביליה אחראים לדבר הנוראי הזה ונגמר בזה שהבנתי שאני והוא, ארז, זה לא טוב. שאם אני דואגת לעצמי, אז כדאי שאני אחתוך ממנו - ותבינו שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. כאילו הלב שלי אומר לי, מה את משיגנע? את אוהבת את הבנאדם, הוא אוהב אותך, מה עוד חשוב? אז בחיים נורמליים באמת שום דבר חוץ מזה לא חשוב. אבל ארז לא חי חיים נורמליים. ארז חי בעולם שאנשים עושים בו מה שבא להם למי שבא להם, רק כי הוא בא להם לא טוב - ואז מה יקרה כשאני אבוא לא טוב לארז? כאילו אני יודעת שהוא בחיים לא יגיד למישהו להרים עלי יד או משהו, אבל לכו תדעו אם החיילים של האבא שלו לא יחליטו להגדיל ראש, ולהראות למניאקית שביאסה את יורש העצר מאיפה משתין האלביליה. ואני מודה, אני משקשקת מהאפשרות. ובגלל שאני משקשקת אני עוברת על החוק הכי חשוב באהבה וחושבת עם הראש במקום עם הלב. אז עקרונית עכשיו הייתי צריכה להגיד לעצמי, סחתיין רונה, את מתנהגת כמו בנאדם מבוגר. אבל פייר, אני פשוט מרגישה מגה נאחס. אז אולי אולי אולי אני עושה טעות?

      חיבוק

      רונה

      הרגע הכי משמעותי שהיה לי השבוע במגה סטאר?

      כשראיתי את התמונה של עידו. הרגשתי כאילו מישהו מוריד לי בוקס לפרצוף.

      על מי מחברי האנסמבל הכי בא לי לצרוח שיסתום את הפה?

      לא על חברי האנסמבל, על דורון שפירוב. האיש משחק לנו בחיים כאילו היינו בובות.

      אם לא הייתי פה היית ב:

      בבית חולים. עם מיה. מחזיקה לה את היד ומבטיחה שהכל יהיה בסדר.