פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      והטובות לטייסים

      מה בדיוק חשב לעצמו צבא ההגנה כששלח לשני צור – מפחדת מגבהים וזיעה ומתרגשת מפדיקור וסושי – זימון למיונים לטיס?

      ישנם מספר שיעורים שכל נער ישראלי לומד במהלך שנות ההתבגרות. אחד החשובים שבהם הוא השיעור שנלמד בערך בסוף התיכון, כשהנער נמצא על תקן מלש"ב (שבשביל החיילים, זה שלב אחד אחרי "לא קיים" ושלב אחד לפני "יא צעיר"). זהו השיעור שילמד אותך איך להיצמד לקיר כדי להתפנות מדרכו של החייל הקרבי, ואיך לזרוק עגבניות על כל בחורה שהעזה – בושה ממש – ללכת לתפקיד שישים אותה הרחק מהשטחים, בנעלי גולדה וכומתת הבקו"ם שכל כך, כל כך ידועה לשמצה.

      אבל צה"ל, אני פרינססה רכרוכית!

      בימים אלו אני מתמיינת במקביל לשני תפקידים שונים למדי בצבא ההגנה לישראל: הראשון, גלי צה"ל. תפקיד נחשק, שדורש מכל מלש"ב ראש על הכתפיים, תעוזה, ואת היכולת לטפח אגו בגודל של נגמ"ש. התפקיד הזה כנראה מתאים לבחורה רכרוכית כמוני, שהנחת היסוד אצלה היא שציפורניים מטופחות זה מאסט (סתם, זה לא אני), שזיעה זה הרוע (גם לא אני), וכמובן – שהיא יותר טובה מכולם (דווקא כן אני). ואם אתם כבר שואלים, התפקיד השני אליו הפנה אותי הצבא הוא, כנגד כל יצר היגיון בריא שמוצא את שפחתכם הנאמנה פרינססה פרובינציאלית – קורס טיס.

      כן, כן, כן. אני, שני צור, זו ששונאת גבהים ואוהבת סושי, מיועדת, על פי צה"ל הגדול שלנו, להיות טייסת. הרגשתי כבוד גדול כשקיבלתי את המעטפה הלבנה והגדולה אלי הביתה. הצבא אמור לגרום לכל אחד מאיתנו להרגיש שייכות, למצוא מקום, והנה, אחרי שנים מבולבלות בתיכון מצאתי את מקומי. האמנם? לפתע פתאום עלה במוחי התרחיש הבא: שישי בלילה, פאב אפלולי (כן, אני מגה-כאפה, כבר הבהרנו את העניין הזה), בחורה יושבת על הבר כשבחור ניגש לשוחח. במהרה מתברר שהבחורה היא חיילת, ומכאן יש לנו שתי אופציות, כי תחשבו רגע, איזה יחס תקבל הבחורה שתגיד "אני משרתת בגלי צה"ל", ואיזה, איזה יחס תקבל זו שתספר שהיא פרח טיס?

      אז כל מי שלא עבר שבוע שבי הוא הומו?

      וזה לא שאם הגעתי לתפקיד קרבי אני אדם איכותי יותר ממי שהגיע לתפקיד פחות קרבי. מן הסתם, אני לא מדברת על פקידת שלישות בקריה שהיא העוזרת של זו שעושה קפה לשרת, אלא על צעירים משכילים, איכותיים, שהגיעו לדובר צה"ל, לעמדות מאבחנים פסיכוטכניים ושלל תפקידים שדורשים כישורים שהם מעבר לכוח סיבולת וכושר שאליהם מכשירים אותך בקרבי.

      מעטים מגיעים, בסופו של דבר, לשירות משמעותי. מתוך האלפים שיגיע ליום סיירות יתקבלו רק אחד לחמישים, בערך, לכל סיירת. הם אלה שיכולים להגיד לעצמם בפה מלא שבזכותם יש לנו מדינה, אבל מה קורה למי שבחר להגיע לתפקיד לא-קרבי? האם כל מי שלא תופס ריצת 120 קמ"ש ליום סיירות הוא הומו? מי שבחר, מרצונו החופשי (למרות שמרביתם הם אלה ש"נפלו" מהשירות הקרבי) להדריך הוא מתרומם עלוב ופתטי? אני מוחה בכל תוקף. זה לא סוד שמרבית הבחורים ה"עדינים", אלה שאנחנו פשוט מתים למשוך החוצה מהארון ישר אל תוך ערימת נצנצים ורודים, הולכים לתפקידים לוגיסטיים, מנהליים ושות', אבל זה לא אומר שכל מי שמגיע לתפקידים האלה הוא שלב אחד לפני "יא צעיר" ושני שלבים לפני מסיבות דראג. הבעיה היא שכולם חוששים לכבודם ומוצאים את עצמם מתמיינים לתפקיד הלא נכון.

      אבל מה אם לא בא לי שרירים?

      קשה לי לשמוע "טיס", "קרקל", "עוקץ" מבלי לדמיין ישר חבורת בנות שריריות שמזכירות את חבורת ה-WWE יותר מאשר נערות בנות 18 (בגלי צה"ל פנו אליי מאחורה השבוע "הבחור עם חולצת הפלנל המשובצת", אאוצ'), אבל אם העזתם להגיד להם "לא", אז מי אתם בכלל, חבורת אידיוטים, סתומים, מה את נורמלית? איך אפשר להעדיף את התפקיד המעפן ההוא בכלל.

      אני מאוד חוששת שזו התרבות שאליה אני נכנסת. שזה שיעור לחיים שיכול לגרום למלש"בים ליפול בין הכיסאות ולמצוא את עצמם בעתיד הלא נכון. בתור אזרח במדינת ישראל יש חשיבות עצומה לכל בחירה שאנחנו עושים בצבא, ומדברת אליכם בחורה שמעריכה את הצבא כמעט יותר מידי, אבל הבחירה הלא נכונה יכולה להיות הדרך לתהום עמוקה מאוד, לתפקיד בגולני שאפוף כולו מסתורין ושמועות על שבועות שמדמים שבי וטקסי מעבר מזעזעים. אבל הצבא עצמו מעדיף את חיילי השריון והחי"ר, הכומתות צבעוניות יותר, המדים מושקעים יותר והתעמולה מציגה אותם כפסגת האנושות.

      ת-ע-ש-י רק מה שאת אוהבת


      השאלה היא מה הבחירה הנכונה. לעשות מה שמקובל לעשות, להציל את כבודי ולהתגייס לחיל הבוצ'ות בשטחים או לעשות את מה שמתאים ולהתגייס לחיל הכונפות תוך לקיחת סיכון עתידי עצום. אם אתה שואלים אותי, הבחירה הנכונה היא מה שמרגיש נכון לאותו אדם ולא מה שמרגיש נכון לפורומים באתר של "עולים על מדים" שאומרים שקרבי זה הכי אחי. קרבי זה לא כזה הכי, אחי. יש לי הרגשה שכולם מנסים להתבגר וסומכים על הצבא שיעשה את זה בשבילם. אל תשכחו שהצבא הוא עדיין גוף אחד, מאוחד, למרות הגודל שלו והתפקיד העצום שהוא תופס בחיינו, אצל כל אחד באופן שונה. אני מציעה שאת השנתיים-שלוש הללו תעבירו בסבבה, בתפקיד שאתם רוצים, תבנו את עצמכם, אחר כך תתפנו לחזור לימי התיכון ושוב, מחדש, לעשות את מה שכולם עושים.