פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק 14 ואחרון

      גם דברים טובים נגמרים לפעמים. מחברת הציורים - סיפור בהמשכים

      תומר ישב לידי ולגם מן הספל שבידו, בעוד היד השנייה מחבקת אותי. בהינו במסך ואף אחד מאיתנו לא באמת היה מרוכז במה שקרה שם.

      "אתה רציני? זה סגור?" שאלתי. "יעלי.. אני מצטער. אבל כן, החלטה של רגע.. החברים הציעו ומתי עוד יזדמן לי להיות בהודו..." השיב ונעץ מבטו ברצפה, קולו נסדק.
      הוא היה כל מה שחלמתי עליו, כל מה שרציתי. מחברת הציורים מעולם לא נחה מעט כל כך, הוא נתן לי השראה והחמיא לי רבות על הציורים. הכל היה טוב מכדי להמשך.

      בשלושה וחצי חודשים שעברו למדתי לא לוותר על החלומות ועל אנשים שנראים "בלתי מושגים". על שאיפות ועל דברים שאוהבים, וכמה חשוב להמשיך לעשות אותם גם כשהם לא מוצאים חן בעיני הסביבה וההורים.

      למדתי שגם החברים הכי קרובים יכולים לאכזב, ושאהבות יכולות להתממש ויכולות גם לא. יכולות לכאוב ויכולות לאכזב, אך גם כמובן לרומם ולשמח.

      למדתי הרבה על הגורל, על איך שמה שצריך לקרות בסוף קורה. על זה שאין צורך בנקמה ושהדברים הכי טובים נגמרים הכי מהר. אסור להתפשר, מותר לשאוף, לרצות.
      נדמה שעבר הרבה יותר זמן, שקרו המון דברים.

      והנה אותו הבחור שנראה שלושה וחצי חודשים קודם מן המרפסת של אבא שלי כשהוא מעלה את רהיטיו לביתו, היה החבר הפרטי שלי לתקופה קצרצרה ומאושרת זו.

      הכלב שלו כמו ידע מה קרה, קפץ על הספה והתיישב למרגלותיי. תומר חיבק אותי ואני התמסרתי למגע שלו, יודעת בליבי שזאת הפעם האחרונה.

      נשארנו כך עד הבוקר, לא רוצה לעזוב. יודעת שאני מפסידה בית ספר, ומבינה שלמדתי בקשר הזה הרבה יותר.

      עולה לבית של אבא שלי ומסובבת את המפתח במנעול, רוצה לבכות והגרון יבש. העיניים לחות והראש כבד. הוא טס לי, הוא עוזב.