פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרק 13

      לפעמים פנטזיות מתגשמות, באמת. מחברת הציורים - סיפור בהמשכים

      "ושלא תעיז לחזור!!!" אמא צעקה וטרקה את הדלת בחוזקה, מותירה מאחוריה את רמי כשבידו מזוודה גדולה. אף פעם לא הבנתי את טיב היחסים בניהם אבל גם לא דמיינתי את זה נגמר ככה. אמא התיישבה על הכיסא הקרוב ופרצה בבכי של עצבים, הגשתי לה תה והתיישבתי לידה, מחבקת אותה.

      הצעתי להקשיב אבל היא נמנעה מלספר בדיוק מה קרה, הרגשתי בפעם הראשונה נורא קרובה אליה. הלב של שתינו נשבר. כאב לי לראות אותה ככה אבל כמובן שלא יכולתי שלא לשמוח על זה שרמי כבר לא איתנו, אי אפשר היה לסבול אותו והאנטי שלי כלפיו רק גבר מיום ליום.

      היא ביקשה להיות לבד, כיבדתי ואספתי את הדברים שלי ואת בריזר, יוצאת לכיוון אבא. כשהתקרבתי לבניין ראיתי את תומר מגיע מהצד השני. עצרתי כאילו במקרה כדי לתת לו להשלים את הפער ולהבחין בי. הוא התקרב ושם את הידיים שלו על העיניים שלי, הריח שלו ערפל אותי והסתובבתי אליו. עמדנו כך צמודים לרגע ומיד השתחררנו אחד מאחיזת השניה. "תבואי" אמר בפשטות והעביר בי בצמרמורת, הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון. נותרתי שם עוד כמה דקות עם בריזר, מתחת לעץ הזקן, מלווה אותו במבטי כשהוא נכנס אל הבניין ולא מסתובב אחורה.

      עליתי לבית של אבא, מסובבת את המפתח במנעול הדלת ומגלה את הבית ריק. הנחתי את התיק שלי וסידרתי לבריזר כלי מים ואוכל בפינת המטבח. מבלי לחשוב יותר מדי נכנסתי למקלחת להתרעננות ויצאתי מהבית אל הדירה של תומר. משהו פה משך אותי כל כך, הסיר את כל המעצורים. לא באמת יכולתי לסרב להצעות שלו ורק בקושי הצלחתי להסדיר את הנשימה לפני שנקשתי שתי נקישות חטופות על הדלת.

      הוא פתח בחיוך – "ידעתי שתבואי, למעשה, חששתי שתבואי" הוא אמר והשאיר אותי המומה אל מול המשפט הלא ברור הזה.
      נעצתי בו מבט שואל והוא מיד נענה – "קשה לי איתך, את מיוחדת ובלתי אפשרית". הרגשתי בדיוק כמוהו.. הרגשתי שאני מכירה אותו שנים, על אף שלמעשה לא הכרתי אותו כמעט בכלל.
      "מה יקרה אם ננסה?" התרפקתי בזרועותיו, מרגישה את נשימותיו הולכות ונעשות תכופות יותר.

      לפני שהמוח שלי הספיק לעצור אותי נסחפנו לנשיקה. "מנסים" הוא אמר וחייך. "מנסים" השבתי וליטפתי את זקנו באהבה.
      נפרדנו מחויכים בשעה מאוחרת ואבא לא קיבל זאת בהבנה. האושר שהציף אותי לא נתן לזה להפריע לי, והרצון לידע על כך את ענבל ויותם, אם בתור חברים ואם בתור מושא קנאה, קינן בראשי מבלי שאעשה איתו דבר. כבר יכולתי לדמיין את עצמי נכנסת למכונית של תומר בסוף יום הלימודים מול הפנים של השניים, נעטפת בזרועותיו הגדולות.

      אחרי טיול ארוך של לילה עם בריזר קיבלתי ממנו אסמס שגרם לי לרצות לרחף. כמעט ולא נרדמתי מרוב התרגשות, האין זה טוב מכדי לקרות? לא מציאותי...
      התקשיתי לקבל ולשמוח בחלקי.
      תומר, השכן המסתורי, הדמות הנכספת... הנערצת כמעט, שלי!