פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      האישה שהתחפשה

      ספיישל פורים: יוני מספר לכם על דייט כושל, והפעם - מנקודת המבט של הבחורה. גם אנחנו התבלבלנו

      הכי גרועים הם הבחורים שמאחרים. מילא החמש דקות, בשביל המתח, אבל כבר יותר מרבע שעה שאני יושבת בחור הזה, בוהה בערבסקות שעל הרצפה ומעשנת (פסיבית) את הסיגריה של הערס מהשולחן ליד. ואם כבר להתייבש, אז לא במקומות זרוקים, כאילו-מגניבים, עם תקרה גבוהה ושולחנות מעופשים ומלצריות שאף פעם לא מחייכות. אני רוצה ללכת אבל כמו תמיד לפני שאני עוזבת הכל, אני מחייגת למיכל. היא לא עונה אבל שיר אופטימי של בוב מארלי מתנגן בצליל ההמתנה שלה, ומחזיר לי את הצבע לפנים. בדיוק אז אני רואה שהוא הגיע ומנתקת. עומד מולי בחולצה לבנה עם הדפס שחור, מחייך במבוכה, ומרפרף לי נשיקה קטנה על הלחי.

      הוא מתנצל על האיחור, מספר על השרשרת שנקרעה באופניים, ומנסה לפתח שיחה. הוא מתבדח על זה שהוא התחיל איתי באוטובוס, אבל אני לא משתפת פעולה, ומתרכזת בטיפת הזיעה שנוצצת לו על המצח. מבחינתי, הוא יכול לשכוח מהדייט השני. עם כל ההזעה הזו הוא לא נראה בכושר טוב במיוחד, ובלי משקפי השמש האופנתיות הוא כבר הרבה פחות מרשים. אף פעם לא אהבתי בנים שנראים כאילו הם שכחו להתגלח. אבל אז ברמן ממושקף קולט אותנו ועושה לו שלום עם היד, מצביע עליי וקורץ בחיוך. המשקה השני יהיה על חשבון הבית. הוא מסמיק ואני מרימה את המבט כלפי מעלה, נותנת לו כמה שניות להסתכל לי בעיניים.

      אני יוצאת לשירותים, מסמסת לדנה 'אני רוצה הביתה', חוזרת, רואה אותו מחזיק בספר שלי ומביט בעטיפה האחורית. פדיחה, שכחתי לגמרי שהשארתי אותו על השולחן. איכשהו זה מצליח להרשים אותו, ומשם השיחה זורמת באופן מפתיע. מסתבר שיחסית לבחור, בספרים יש לו טעם טוב. הוא שואל המון שאלות ומתלהב מזה שאמא עורכת, בעיקר מזה שיש לנו אספקת ספרים בחינם. הוא מדבר הרבה - מספר על הקריירה העיתונאית המדופלמת שלו, ועל התשוקות שלו ועל הציורים – לא הדברים שמרשימים אותי במיוחד. מסתבר שהוא עובד עכשיו עם ילדים בחינוך מיוחד, מאוד דומה למה שעשיתי בשנת שירות, ואני מנסה לכוון את השיחה לשם. הוא מבין עניין ומחייך, שואל על הגרעין, על החבר הקודם.

      הוא קם לשירותים, ומשאיר לי קצת זמן לנתח את המצב. אינטליגנטי, מודע לעצמו, לפעמים מרוחק, ולפעמים חמוד. משפת הגוף שלו אני קולטת שהוא מרגיש איתי בנוח, אולי אפילו קצת יותר מדי, ולא נראה שהכוונות שלו רומנטיות. אני לא רוצה אותו, זה בטוח, אבל היה יכול להיות נחמד לדעת שהוא מעוניין. אולי הנחש הקטן בכלל מתכוון להשתמש בי בשביל להשיג את דנה. כשהוא חוזר ואנחנו יוצאים לכיוון האוטו, שלובי ידיים. הוא מתחיל ללטף בעדינות, לגשש בקצות האצבעות, וזה נעים לי. אני מחייכת. מגיעים לאוטו, מגמגמים קצת, ונפרדים בנשיקה חצי רטובה ומאוד מזמינה. מבט ארוך, והוא אומר שהוא רוצה לעשות את זה שוב, שידבר איתי מחר-מחרתיים. אבל אני מחכה, ומחכה, והוא לא יתקשר בשבוע הבא, וגם לא בזה שאחריו.

      ציור שצייר יוני בן חורין (יוני בן חורין)