פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרסומת אחת ודי

      סער גיט לא מבין מה נסגר עם דודו ארז, ויודע שלעולם לא יהיה מוכשר כמו מודי בראון. מדור הפרסומות של וואלה!zone

      לא מזמן נרקחה הצעת חוק חדשה שאמורה להפוך את החיים שלנו ליעילים יותר: בזמן מקבצי פרסומות מייגעים יופיע שעון עצר בצד המסך, שיוכל לתמרן לנו את זמן השהייה בשירותים ובמקלחת ותחשב לאחור את הקץ לג. יפית. לכאורה מדובר ברעיון אלגנטי וגאוני כאחד ועבורנו זאת תרופה מצויינת לחוסר סבלנות, אבל בפועל ברור מה יקרה: מפעל הפרסומות ימות סופית, כאילו שהוא לא על סף גסיסה גם ככה. שעון עצר כזה לא באמת יושיב אנשים להסתכל ביצירות של קופירטרים, אלא יגרום להם ללכת לצחצח שיניים בזמן הזה - וכנראה יגזול מאיתנו את העונג המפוקפק בלצחוק, לקטול או להשתשעשע מהחברות הכי טובות של ארז טל. אתם כבר צריכים להחליט אם אתם רוצים שזה יקרה.

      המביכה

      "קליק" בחרו בדודו ארז בתור הפנים של השוקולד שלהם. זאת ללא ספק בחירה אמיצה ושנונה שיוצאת מקופסת הטקסטים הרדודים, אבל מה שאותו ארז עושה בפרסומת אחרונה לא היה באמת ברור למישהו. המיקרופון וארשת הפנים העלאק רצינית שבעצם מסתלבטת על כולנו הופיעו שם כמו תמיד, אבל אח"כ גם הופיעה רוסייה שמנה וכל העניין נראה די חסר פואנטה – ובטח לא מעביר מסר מגניב או קליט במיוחד בדקה וחצי. לתשומת לבו. וליבה.

      המצחיקה

      אני לא חסיד גדול של ישראל קטורזה, אבל כשהוא ומודי בראון מתקמבקים לפרסומת אחת, כל מה שצריך זה רק תסריט ראוי – ומפה העיניים שלנו ייפקחו בעצמן. הפרסומת האחרונה שלהם ל"דיסקונט" אמנם משווקת מוצר עתיק וקלאסי מדי כמו הופעה של אלטון ג'ון, אבל בתוך ים האפרוריות השיווקית היא מצליחה לעשות כמו שצריך אפילו את זה.

      בפועל לא קורה שם הרבה: קטורזה רק עומד בתור גדוש בניצבים ומשוחח עם בראון בהתלהבות, כשכל השאר לא נראים נלהבים כמוהו. בשורה התחתונה מדובר בפרסומת שמשחקת אותה. כי גם אם אפשר לחלוק על כישוריהם של קטורזה ובראון במועדון לילה או בערוץ הספורט, בתור פרנזטורים הם מספקים סחורה ראוייה ובעיקר צבעונית. שניהם מוכיחיםשלא צריך תקציב, גרפיקה שמתעלה על עצמה או פעלולי מחשב סתמיים. אפשר סתם להסתפק רק סטאר קוואליטי של הנפשות הפועלות.

      המטומטמת

      כך מתבצע הפתאט האחרון של "קינדר בואונו": שתי פקאצות לא כריזמטיות במיוחד עומדות זו לצד זו, ומנהלות דו שיח מרתק ומרגיז במקביל. "זה הוא?" "לא" "זה הוא"? "זה הוא?" "זה הואאאאא"! הרעיון כאילו נחמד בהתחשב למוצר אותו הן מעוניינות לשווק (שהוא... נו... אתם יודעים), אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שפרסומת מעצם היותה פרסומת מעצבנת גם ככה, ביצוע שכזה בטח לא מוסיף לעניין. הצרחות בסוף מעניקות אקט סיום מגוחך משהו שמשקף כנראה את הרעיון של הפרסומת כולה: לטמטם. עוד יותר מטמטמת המחשבה שמישהו באמת איפשר לדבר הזה להיות ראוי לשידור. גם אם זה לא נראה ככה, יש אנשים שמסתכלים.