פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בכושר ובאושר

      בשביל מה דודי G נרשם לחדר כושר, אם אחרי שני אימונים הוא עדיין לא נראה כמו מר עולם? וגם, לאן נעלמו כל הבנות המחוטבות?

      אחרי שהבנתי שלא ניתן לקבל גוף מחוטב ושרירי רק מלזרוק את הזבל ולעלות את שקיות הקניות בכל המדרגות, נרשמתי לחדר כושר. האימון הראשון היה בסדר, קצת מעייף, אבל בסדר. בסיומו הסתכלתי על המראה שבחדר כושר, שאיכשהו אתה תמיד נראה בה שרירי פי כמה ממה שאתה באמת, ולא הייתי מרוצה מהתוצאות. לא יודע, ציפיתי למצוא מולי מר עולם לפחות, אבל אני עדיין הייתי רק אני, ומר עולם עדיין היה מישהו אחר. אז מה זה שווה? בשביל זה הרמתי את המשקולת של השלוש קילו כמו איזה עבד במצריים שצריך לבנות פירמידה מלבנים ששוקלות שלוש קילו? בשביל זה?

      ההתמדה

      אולי היה מוגזם לבקש לראות תוצאות ישר על היום הראשון, אחרי הכל, שרירים הם כמו פרח – צריך להשקות אותם, לטפח אותם ולדשן אותם עם זבל כשצריך, ולא לצפות שיצמחו בין לילה. בשביל תוצאות צריך להתמיד! אז התמדתי ובאתי גם כעבור יומיים לאימון השני, ונחשו מה? גם ביום השני עוד אין תוצאות, כאילו סתם עשיתי המון כפיפות בטן כמו איזה עבד במצריים שעושה כפיפות בטן תחת צל הפירמידות שהוא בדיוק סיים לבנות, ובסוף המצרים מצביעים עליו וצוחקים עליו כי אין לו ריבועים. גם באימונים שאחרי זה התוצאות בוששו לבוא, אך ידעתי שאסור לי להגיד נואש, כי רק מעפנים אומרים נואש. אני אמנם לא שרירן מן השורה, או כוכב סרטי אקשן קשוח, או מתאגרף הניחן באגרופי ברזל, אך דבר אחד אני יודע – אני לא מעפן, ואת זה אף אחד לא ייקח ממני!

      צריך סיבות להתמיד

      ידעתי שמה שאני צריך כדי להתמיד באימונים זה חיזוקים נוספים מהסביבה, חיזוקים מעבר לחיזוק הבסיסי שבעתיד אכפכף את מר עולם. בנות המין השני יכולות להוות חיזוק חיובי, אבל איכשהו לחדר כושר הנחמד שלי יש בכל מקום בעיר מודעות פרסום עם בנות משגעות שעושות בו כושר, אבל בפועל תמיד יש שם רק בנים או בנות שישים פלוס. הפעמים היחידות שאני רואה בנות בגילי זה בכניסה לחדר כושר, כשאני נכנס והן בדיוק הולכות הביתה או שאני הולך הביתה והן בדיוק נכנסות. המזל שלי.

      חיזוק אחר להמשיך באימונים הוא עשיית רושם על הסביבה. "מה עשית היום?", הם ישאלו. "אני?", אני אשאל בקול עמוק וגברי, "כרגיל – חדר כושר, 100 קילו פה, 600 שכיבות שמיכה שם, 8 שעות על כל מכשיר. יום חלש כזה...". ושיתחילו לצמוח ניצני השרירים ותתחיל להתקבל צורת הגוף הרצויה, ניתן תמיד יהיה להשוויץ בכל שרירון קטן שניתן להבחין בו בעזרת מיקרוסקופ משוכלל.

      אתמיד – גם בעתיד (למה בכל כותרת יש את השורש ת.מ.ד?)

      אני כרגע עדיין בחיתולים באימונים, אבל אני מתכוון להתמיד עד שאגמל מהחיתולים, ואלך להשתין בסיר, ואז אולי גם בשירותים. רגע, נראה לי שסטינו מהנושא, זה מה שאני שונא במטאפורות, הן כל כך מבלבלות. בקיצור, בעזרת ההתמדה הזו אני מקווה להרגיש טוב יותר, להראות טוב יותר ובבוא העת לכפכף את מר עולם עד שיאבד את ההכרה. אני חושב שמוסר ההשכל מהסיפור סוחט הדמעות שלי הוא: התמידו בחדר כושר ובכל דבר בחיים, פן תהיו מעפנים.