פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      יש פה מישהו מישראל?

      יונתן נסע ללמוד בתיכון בבריטניה, אסנת עברה בגיל 16 לבד להודו. קחו טור חדש על החיים לא כמו שאנחנו מכירים אותם. אולי בשנה הבא זה יהיה אתם

      נערת החידות ממומבי

      אני רוקדת כמו משוגעת מול טרקטור שנוסע בדרך לא דרך, באמצע שום מקום בהודו. מוזיקה הודית חזקה נשמעת מהטרקטור המקושט בצבעים זועקים ועליו פסל של אל הפיל הקדוש "גאניש". אני מכוסה כולי באבקה ורודה שנזרקת מהטרקטור, צורחת משמחה ולידי רוקדים ברטוק, כריסטיאן וסטינה (מפולין, גואטמלה ושוודיה) שאותם הכרתי רק ארבעה ימים קודם לכן. אני עוצרת לשנייה ומנסה לעכל באיזה סיטואציה הזויה אני נמצאת.

      שאלה אחת מהדהדת לי בין כל הצבעים והקולות של הפסטיבל – מה לכל הרוחות אני עושה בגיל שש עשרה וחצי בפסטיבל בהודו, כל כך רחוקה מהבית, בלי הורים, יחד עם חבורה של 200 בני נוער מיותר מ-60 מדינות שונות בעולם?!

      כדי לענות לעצמי על השאלה הזו ולהכניס קצת הגיון בין ערפול החושים, אני חוזרת עשרה חודשים אחורה. תחילת ינואר, בחור ובחורה נכנסים לכיתה שלי בתיכון רבין כפר סבא ויוצאים בהצרה מפוקפקת משהו שיתכן שהם הולכים לשנות לכמה מאתנו את החיים. הם מתחילים לספר על ארגון ששמו UWC, משהו עם קולג'ים, לחיות שנתיים בחו"ל עם בני נוער מכל העולם. נשמע מגניב וסוחף את רוב הכיתה בהתלהבות וכוונות להגיש את טפסי הקבלה.

      אז אחרי התלבטות לא קלה שהסתיימה במחשבה שלא יזיק לנסות, כי מה כבר הסיכויים שזה באמת יקרה, הגשתי טפסים. אחרי כמה זמן הגיע מכתב התשובה שהודיע שעברתי את השלב הראשון. אחריו הגיעו גם המכתבים של השלבים הבאים וההמתנה מורטת העצבים למכתב האחרון. לבסוף גם האחרון הגיע, פתחתי אותו בהיסוס ולא הצלחתי לעכל את מה שהיה כתוב. כשנופל לי האסימון שאני לא מדמיינת, צרחת שמחה מעורבבת בתדהמה ודמעות בעיניים נפלטת, ואמא מהצד השני של הטלפון נשמעת מבולבלת ולא כל כך בטוחה מה לומר לי.

      הימים חלפו ויום הטיסה הגיע הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. לפני שהספקתי לעכל מה קורה לי כבר נפרדתי מההורים בשדה התעופה ועליתי למטוס יחד עם אביב ועומר בדרך ליעד לא כל כך ברור ולקראת שנתיים שאין לי מושג איך הם יראו.

      את כל זה אני כותבת באוטובוס מטלטל בדרך לבומבי. נזכרת בדרך שעברתי כדי להגיע לפה ובחוויות הראשונות שלי כאן בהודו כאילו זה קרה לפני שנים, אך בעצם נחתי כאן רק לפני חודש ו"חוויות הודו" הראשונה שלי (פסטיבל גאניש) קרתה ארבעה ימים לאחר מכן.

      למרות שאני כאן כבר זמן מה, ופחות או יותר התאקלמתי בקולג', אני עדיין יכולה להגיד שבדיוק כמו בטיסה ובדיוק כמו בחוויה המטורפת של גאניש אני לא יודעת מה מצפה לי בהמשך. אין לי מושג איך השנתיים האלו יראו וגם אין לי מושג באיזה עוד סיטואציות הזויות אני עומדת להיות.

      אבל יש דבר אחד שאני יודעת. עמוק בלב, בפנים, אני יודעת שיהיה לי טוב ושההחלטה לנסוע היא החלטה שאני לא אתחרט עליה בחיים.

      מי תופס את הסניץ'?

      שלום, קוראים לי יונתן ולפני כמה ימים עברתי לגור בקולג' בינלאומי של ארגון ה-UWC בווילס, בריטניה. הארגון הוקם כדי לקדם שלום והבנה בינלאומית דרך חינוך. אחרי שגיליתי שהתקבלתי החלטתי לגלות קצת יותר מידע פנימי על הבית ספר (תיאוריות קונספירציה) ולהכיר את האנשים מכל העולם שאני אלמד איתם (לכלוך זול ושמועות). פייסבוק היה אמור לספק את הסחורה, אבל כמובן שכשהגעתי, הבנתי שאני בעצם לא יודע כלום. הסיבה לכך מאוד פשוטה – הסיטואציה שבה אנשים מכל העולם גרים ביחד לא קיימת בשום מקום אחר וקשה לנסות לדמיין אותה. בגלל זה אני כותב כאן, כדי לנסות איכשהו להציג את מה שיעבור עלי בתקופה הזאת.

      אנחנו גרים בחדרים של רביעיות בשבעה בתים שונים, ובסך הכול יש בערך 350 תלמידים שלומדים בבית הספר. הוא ממוקם בטירה וולשית רדופת רוחות מהמאה ה-12. הקמפוס היה אמור להיות הסט לצילומים של הארי פוטר אבל ברגע האחרון החליטו שאין מספיק כסף למגורים חלופיים לתלמידים בקולג'. לא נורא, הלכו לצלם בטירה פחות טובה והשאירו לנו כמזכרת כדור מוזר עם נוצות מהצילומים, שאני לא יודע איך קוראים לו בדיוק אבל יש לי תמונה.

      חוץ מהמתקנים של הקמפוס, התוכנית של הבגרות הבינלאומית וכל הפעילויות המגוונות שאני מאוד מעריך, המתנה הכי גדולה שהבית ספר הזה נותן לי היא האפשרות לדבר עם אנשים שיוכלו לספר לי ממקור ראשון על המדינה שלהם. אני יכול לקבל תמונה יותר מציאותית של העולם שלא מבוססת רק על מה שאני שומע במדיה בישראל. למשל, העובדה שחייבים להתגייס לצבא בישראל מאוד בסיסית לחיים שלנו ולהבנה של המצב בישראל, אבל הרבה אנשים בעולם לא יודעים את זה. כל אחד פה מציג עובדות על המדינה שהוא בא ממנה שאפשר לפספס בקלות ממדיה מקומית במדינה אחרת.

      אני נאלץ כמובן לעזוב משפחה וחברים במרחק של יבשת ממני בזמן שאני פה. אני מאמין שהקשרים האמיתיים שיש לי בישראל ישרדו את השינוי ואולי גם יתחזקו. אלו שלא, כנראה ייעלמו להם באלגנטיות ויתחלפו בקשרים חדשים. למדתי פה שכשניתנת ההזדמנות, אנשים נקשרים אחד לשני מצוין, לא משנה כמה סכסוכים יש בין המדינות שלהם. זאת עובדה חשובה למישהו ממדינה כמו ישראל.

      לדוגמא, עוד כמה ימים יש הופעה קומית של נציגי המזרח התיכון, אז אפשר לתאר את ההכנות של האירוע ככה – אני, הישראלי השני שלומד כאן ועוד המון המון ערבים מכל מני מדינות (כולל פלסטינים כמובן), מריצים בדיחות על האזור המופרע שבאנו ממנו.

      זאת תמונה שצילמנו בשיעור ביולוגיה בשביל המהדורה החדשה של הספר בחלק שמסביר על גנים בהקשר של צבע עור. עמדנו בסדר לפי הגוון עור. אני מאחורי הילדה עם החולצה האדומה. קוראים לה סלימה והיא הודית אבל גרה בקניה. בטור הבא אני אפרסם כמה תמונות של הטירה עצמה.