פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סוד האושר של מקס

      פרק ד, בו הגיבור נדרש להבין שגם ילדים שמנים צריכים להוריד את החולצה בים ושהכי חשוב זה להגיע בזמן

      כשישבתי באוטובוס בדרך לפגישתי השנייה עם מקס, שמתי לב לשיחה מעניינת. שתי נשים בגיל העמידה דיברו על משהו שלא בדיוק הבנתי, אבל הצלחתי לקלוט משפט אחד שמשך את תשומת ליבי.
      "עוד כמה חודשים כל הסיפור הזה יגמר, ואז הכל יהיה בסדר.."
      המשפט הזה הזכיר לי את השיעור הקודם. השתעשעתי במחשבה שאפנה אל אותה אישה ואספר לה על זגונדה, אך הגעתי למסקנה שזה לא יתקבל בברכה.

      כשירדתי מהאוטובוס, מקס כבר היה שם. הסתכלתי על השעון וראיתי שאני מאחר בעשרים דקות.
      "שלום לך עמית", אמר.
      "היי מקס, אני ממש מצטער שאיחרתי, פשוט-"
      "מה אתה יכול ללמוד מהאיחור הזה?"
      "אממ... תראה זה לא היה באשמתי, אני הייתי אמור לצאת מהבית ב-"
      "בוא תתאמץ עוד קצת ללמוד משהו"
      "מה כבר אני יכול ללמוד?"

      "בשביל מה באת לכאן?", שאל מקס. לרגע חשבתי שמדובר בשאלה רטורית ושהוא מנסה לנזוף בי, ואז קלטתי שהוא באמת שואל.
      "באתי בשביל ללמוד איך להיות בן אדם מאושר יותר", אמרתי.
      "מצוין. יכולת ניהול זמן היא חלק מחומר הלימוד".
      "בסדר. אני לא אאחר", אמרתי. רציתי כבר לסיים את הקטע הזה ולהתחיל בשיעור.
      "בוא ניקח את המשפט הזה ונשנה אותו קצת. במקום שלילי נשתמש בחיובי, ובמקום עתיד נשתמש בהווה. המשפט החדש יהיה: אני מגיע בזמן. אני רוצה שתגיד אותי שלוש פעמים בלב, ותוך כדי זה תתכוון אליו, ותדמיין את עצמך מגיע בזמן".

      "נו טוב", אמרתי. דמיינתי את עצמי מקדים קצת לכל שיעור על מנת לוודא שאני בזמן, ומלמלתי בתוך הראש את המשפט הזה.
      "סיימתי", אמרתי, וקיוויתי שסוף כל סוף נגמר החלק המשעמם בשיעור, ומתחיל החלק שקשור לאושר.

      "אוקיי, בוא נלך קצת. עד למשימה הבאה, אני מעוניין שפשוט תשים לב לכל מה שקורה מסביבך, ותחפש דברים שמשמחים אותך. אני אזכיר לך שאתה מצויד באוזניים, עיניים ואף, אז אולי
      זה יהיה רעיון טוב בין היתר לשים לב לדברים שאתה שומע, רואה ומריח. בוא נתחיל", הוא אמר והתחיל ללכת באיטיות, מפנה את גבו אלי בכוונה.
      הלכתי בעקבות מקס ותהיתי לאן הוא מוביל אותי. הבנתי שאין טעם לנסות לשאול אותו שאלות, אז החלטתי לתת צ'אנס לתרגיל המוזר. חיפשתי דברים משמחים, וראיתי פתאום חתול.
      משום מה הוא הצליח לשמח אותי, בלי להתאמץ יותר מדי. בהמשך מצאתי דברים רבים שהיו משמחים, והופתעתי שרובם בכלל לא היו מיוחדים. הצליל של הרוח, ילדים משחקים, ריח של
      ים.
      ואז הגענו לחוף.

      "אוקיי, מה שהספקת הספקת, לפי החיוך שלך אני מבין שהצלחת במידה מסוימת ליהנות מכל מה שהיה מסביבך", אמר מקס.
      "כן בהחלט הצלחתי. אבל עכשיו פתאום אני פחות שמח, כשאנחנו נמצאים בחוף הים".
      "למה?"
      "אני שונא ים" אמרתי. לא סיפרתי לו שבתור ילד שמן זה תמיד די מביך אותי להוריד את החולצה, אבל הנחתי שהוא מבין לבד.

      "מתי בפעם האחרונה נהנית ללכת לים?" שאל אותי מקס.
      "כשהייתי בן ארבע" אמרתי בלי לחשוב. ואז נזכרתי בחופשה בסיני. "בעצם, לפני שנתיים הייתי עם המשפחה שלי בסיני, בחוף שקט. שם דווקא נהניתי".
      "כרגע, יש בך איזשהו חלק שכן רוצה להיכנס לים?" שאל מקס.
      "כן. אבל יש חלק גדול הרבה יותר גדול שמאד סולד מהרעיון" אמרתי.
      "היית רוצה להיות מסוגל לשים את זה בצד, ופשוט לקפוץ לים, כמו ילד בן ארבע?"
      "אממ... כן." אמרתי.
      "אז אולי יש משהו שנוכל לעשות בנידון," אמר מקס.