פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סוד האושר של מקס

      פרק ג, בו הגיבור תוהה אם אהבה תעשה אותו מאושר, וגם מה קורה כשדורס אותך אוטובוס מלא בתיירים יפנים עם מצלמות

      "אין לי מושג למה אתה לא עונה לי על השאלות שלי. אולי זה בגלל שאתה לא יודע את התשובות?"
      "זאת בהחלט אפשרות. אילו עוד אפשרויות קיימות?"
      "אממ... אולי אתה מאמין מאיזשהי סיבה שעדיף שלא תענה לי, ושאני אגלה בעצמי?"
      "גם זאת אפשרות", אמר מקס.
      נוצרה שתיקה מביכה. מקס התבונן בי ואני הרגשתי שהוא מצליח לראות דברים שעוברים בי מבפנים.

      "בוא נתחיל במשימה הראשונה. לפני שאני אתן לך אותה, אני אספר לך סיפור קצר. יש לי בקשה אחת ממך. כשאתה מקשיב, עשה זאת בעיניים עצומות, ודמיין את כל הפרטים".
      "אוקיי", אמרתי ועצמתי את העיניים. לא ממש הבנתי למה זה נחוץ, אבל החלטתי לזרום בינתיים.
      "לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה, חיה אישה ושמה היה זגונדה, בבית קטן", הוא אמר ואז השתתק.
      "איך הולך לך עד כה מבחינת ההקשבה?" שאל.
      "סבבה. אני זוכר מה אמרת: לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה, חיה אישה ושמה היה זגונדה, בבית קטן", אמרתי.
      "באיזה צבע הבית?" שאל מקס.
      "אה, אממ.. לא יודע, מה זה משנה?"
      "אתה זוכר את הבקשה שלי? ביקשתי שתדמיין את הסיפור בראשך. תחשוב שזה סרט. אני מעוניין שתתנסה בסוג מסוים של הקשבה."
      "נו טוב," אמרתי. למען האמת לא הבנתי מה איכפת לו באיזה צבע הבית.

      "לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה, חיה אישה ושמה היה זגונדה, בבית קטן", אמר ונעצר שוב.
      "באיזה צבע הבית?" שאל.
      "חום. הוא עשוי מעץ. ככה דמיינתי לפחות", אמרתי.
      "מצוין, ואיך נראית זגונדה?" שאל.
      "זגונדה נראית כמו מכשפה. יש לה שיער שחור ושיניים צהובות" אמרתי.
      "נהדר. אנחנו לקראת סוף הסיפור." אמר וחייך. "זגונדה הייתה אומללה מאוד משום שלא מצאה אהבה. יום אחד עמדה זגונדה מול המראה ואמרה: ביום שאמצא אהבה, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושרת. עברו שנים רבות של סבל, וזגונדה לא הצליחה למצוא אהבת אמת. ביום בהיר אחד היא חזרה מהשוק, ובדרכה הביתה היא מצאה את מותה. אוטובוס מלא בתיירים יפנים עם מצלמות דרס אותה בטעות".
      מקס חייך חיוך מטופש.

      "איזה מן סיפור זה?", שאלתי.
      "המצאתי אותו כרגע. בעיקר רציתי שתעבוד קצת על שרירי הדמיון. הצלחת לדמיין את כל הסיפור?"
      "אממ.. נראה לי שכן".
      "מצוין. עכשיו אתן לך משימה: אני רוצה שתתנסה בלומר משפט מסוים שוב ושוב. כשתאמר את המשפט אני מעוניין שתשתמש בדמיון שלך. אינני מעוניין בשרשראות מילים ריקות מתוכן: אני מעוניין שתתכוון באמת למשפטים שתאמר. ובכן, המשפט יהיה כזה: ביום ש-X, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושר. בכל פעם תציב במשפט עניין אחר, במקום X. במקרה של זגונדה, זה היה אהבה".

      "אה, הבנתי עכשיו מה אתה מנסה ללמד אותי פה, אבל אני לא בטוח שאני מסכים עם זה, כי -"
      " אין כאן מה להסכים או לא להסכים. ביקשתי ממך לבצע משימה פשוטה. אנחנו לא בבית ספר עכשיו, ואנחנו לא מתעסקים עם חומר תיאורטי. אני מאמן אותך באמצעות תרגילים, ואתה מוזמן לגבש כל תיאוריה שתרצה. עכשיו קדימה, תן לי כמה משפטים בדגם שביקשתי".
      החלטתי לנסות לזרום, למרות שהתעצבנתי מהעקשנות שלו.

      "אוקיי. אז ככה: ביום שאני אסיים את התיכון, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושר", אמרתי.
      "מצוין, האם יש בך חלק שבאמת חושב כך אגב?"
      "אממ... קצת כן."
      "נהדר. תן עוד משפטים כאלו. ותזכור לנסות להתכוון אליהם".
      "אוקיי. ביום שאמצא אהבה, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושר. ביום שאעזוב את הבית, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושר. ביום שבו אהיה במאי קולנוע מפורסם ומצליח, אז יתחילו החיים האמיתיים, ואני אהיה מאושר".
      "נפלא. התנסות מצוינת. עכשיו, לאחר ההתנסות, אני מוכן לשמוע את המחשבות שלך לגבי העניין."

      "טוב, די הבנתי בהתחלה שאתה מנסה ללמד אותי שכולם חולמים שבעתיד יהיה טוב יותר, ושאולי זה לא באמת ככה. אבל זה לא נכון, כי באמת יש כל מיני דברים שכאשר הם יקרו אז יהיה לי הרבה יותר טוב. אז אני לא יודע מה הפואנטה".
      "אוקיי, תודה לך על ששיתפת אותי במחשבות שהיו לך בעקבות החוויה. אני מעוניין רק שתזכור לאורך כל ההתנסויות שלנו לבצע הפרדה בין החוויות, ובין המחשבות שצצות לך בעקבותיהן. ובכן, השיעור הסתיים. נתראה כאן באותה שעה בשבוע הבא. אין שעורי בית בינתיים. להתראות!" הוא אמר והלך.
      נשארתי שם לבד, קצת המום מהחוויה המוזרה. דמיינתי פתאום שאוטובוס מלא בתיירים יפנים עם מצלמה דורס אותי בטעות, לפני שהספקתי להגשים את כל החלומות שלי.