פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      לזה קוראים חירות?!

      מכירים את ההרגשה שהחופש הקרוב הולך להיות מושלם? אז ברור שזה אף פעם לא קורה, אבל בן עוד מתכנן להשתלט על העולם

      כמה ימים לפני כל חופשה, אני מתחיל להתרגש - מערבל לעצמי במוח מלא רעיונות ופנטזיות לגבי הפעילויות אותן אוכל לממש לאחר חודשים רבים של עבודה כובלת וסוחטת. סטיות רבות מצטברות בראשי לאורך תקופת עבודה ארוכה ונטולת חופשים, כל מיני החלטות ביזאריות שאני נשבע לבצע ברגע שאלוהים יטיב עמי ויוציא אותי לחירות.

      ואז זה מגיע. בזמן שאני מסרטט תרשימים ויזואליים בעין רוחי, מרכיב נוסחאות שלמות ומפנטז על דרכים הזויות ובזויות בעזרתן אשתלט על העולם במהלך החופשה הקרבה, הבוס אומר את מילות הקסם. 'חג שמח וחופשה מהנה' הוא מצהיר ושולח אותי הביתה. עם חצי חיוך מרוח על הפנים, אני שם לב איך ההתרגשות מפנה את מקומה לרגש אחר ובלתי צפוי – לחץ.

      בנות באנגליה - תתכננו

      את הערב הראשון אני מעביר בבטלה מול הטלויזיה בהצדקה עצמית שזה בסך הכל הערב הראשון של החופשה, והרי שמותר לי לנוח ולהתבטל מעט. בבוקר למחרת, הרגע בו אני אמור לעטות את הגלימה, המסיכה והתחתונים על המכנס ולהתחיל מיד בהשתלטות עולמית, אני מקרין את כל אותן תוכניות ופנטזיות שאיכנסתי בתאי מוחי, ומתחיל לפורר את הגאונות שלהן לערימה פתאטית של פגמים.

      איך אוכל לנסוע ברחבי הארץ במכונית של אבא, אני שואל את עצמי, אם אין לי עליה ביטוח? ואיך בדיוק אטוס לחו"ל אם חשבון הבנק שלי, כמו המדבר, שומם וריקני? עד מהרה, אני משכנע את עצמי שהעולם ישרוד בלי שליט חדש עוד כמה ימים, ודוחה את תוכניותיי הגרנדיוזיות להמשך החופשה.

      בסוף השבוע אני עושה מאמץ עילאי ללכוד מחדש את התחושה שהייתה לי אז לפני מספר שבועות בדרכי לעבודה. באופן מעורפל, אני נזכר איך הבנתי באותם רגעים שהחופש הוא הברכה הגדולה מכל ואסור לבזבזה, וכיצד בעקבותה נשבעתי שבפסח הקרב עלמות אנגליה יכירו את שמי.

      לא משנה כבר, בפעם הבאה

      בתום השבוע הראשון של החופשה, אני מתפשר ומחליט שאנגליה זה קצת רחוק וכי עלמות תל אביב הן בהחלט די והותר, ומסכם את תוכניותיי להשתלט על העולם באיזו הופעה ממוצעת בתל אביב, במהלכה אני מרגיש שהכל קורה במקום אחר. את המקום האחר, לצערי, אני לא מוצא אף פעם, ונאלץ לסכם את החופש באיזה פאב סולידי ושקט. בין בירה לבירה, אני קצת מתבאס מהתוכניות שלא מימשתי, ובעיקר מעצמי, ששכחתי כל מה שהרגשתי והבטחתי לעצמי לפני תחילת החופשה.

      ואכן, בבוקר שלמחרת, אני מוצא את עצמי משקיף מחלון האוטובוס בדרכי לעבודה, כשרגשות אשם מציפות אותי ומזכירות לי מה הערך האמיתי של חופש. קצת יותר זהיר ומפוקח, אני שוב מבטיח לעצמי, בלי נדר, שבפסח הבא אשתלט על העולם.