פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הצו של אורן

      או: איך אורן יצא במונולוג על כל מה ששלח אותו לפסיכולוג, וגם על הזמנים בהם הוא קיבל רק כאפות בנשיקה-סטירה. חלק שישי

      בונז'ור מלש"בים. הצו הראשון כמעט מאחורינו והתחנה האחרונה שנשארה לי היא הראיון האישי (כמובן שגם הקב"ן מחכה לי, אבל זה בשבוע הבא). הראיון האישי מיועד לכל הבנים, וגם לכמה בנות שמעוניינות לשרת בתפקיד קרבי, או מכל מיני סיבות אחרות, או סתם זכו במסגרת הגרלה שנערכת (ממש לוטו עשו מזה).

      "מאיר!” צעקה חיילת במסדרון. “אוו.. עוד אחת מטומטמת", חשבתי לעצמי. החיילת התקרבה ואמרה "בעוד כמה דקות תיכנס לקדם ראיון אישי ואחרי זה כבר יגידו לך מה לעשות..”. “מה זה קדם-ראיון אישי?”, חשבתי לעצמי, "מה זה פה? אירוויזיון?!”. נכנסתי לחדר צפוף, בו כבר ישב חייל, שהתבונן באיזה דף. "אוקיי אורן, ספר לי קצת על עצמך". במשך כמה דקות סיפרתי לו על עצמי ועם קצת שאלות מנחות זה מה שיצא: "אני בן 17 ואני תלמיד כיתה י"א. לומד קולנוע וחוץ מזה אני מרחיב גם מחשבים. אני חי בבית עם שני אחים, אמא ואבא. בצבא אני רוצה לעשות משהו במודיעין או במחשבים". “וחברה יש לך?” שאל. הסתכלתי עליו. מה, מה זה קשור עכשיו? החלטתי גם להגיד את זה בקול. “סתם רוצה לדעת”, הוא ענה. מפה לשם, התפתחה השיחה לאורן בתחום החברתי. החברים הטובים שלי, האהבות שלי, ההעדפות שלי וכו'. זה אמנם לא הוביל אותי לשום מקום, אבל זה נראה לי יותר מעניין מלדבר על כמה חדרים יש לי בבית ואיך קוראים לאחים שלי.

      "אני רואה שאתה בטיפול פסיכולוגי" אמר החייל והביט בדף. הנהנתי לחיוב. “מה הסיבה שהתחלת את הטיפול" הוא שאל. משום מה שכחתי שאני נמצא בקדם-ראיון, והתעלמתי מהעובדה שאני חופר לו כבר שעות. כנראה שהיה לי מספיק נוח בשביל לספר לו הכל:

      "בכיתה ט' התחלתי לסבול מבחילות חזקות מאוד. הבחילות רק התחזקו עם הזמן והקשו על התפקוד היומי שלי. הפכתי לבנאדם עייף, חסר כוח או מוטיבציה. זה הפריע לי. הפריע מאוד. בכל רגע הרגשתי כאילו אני עומד להקיא את נשמתי בעוד מספר שניות, אך לשווא. פעם אחר פעם, לשווא. הייתי טיפש ולא קישרתי את הבחילות לבעיות האכילה, שהיו לי. זאת אומרת.. לא הגדרתי את חוסר האכילה שלי כבעיה. הייתי פשוט זורק אוכל. מדלג על ארוחות, ובמקרים קיצונים גם לא אוכל. במשך תקופה ארוכה, שבה הגוף שלי רק התפתח, לא סיפקתי לו אוכל ברמה שהזדקק לה. הגוף שלי היה במצוקה, והביע את המצוקה דרך הבחילות. בשלב מסוים, כיתה י', הבחילות האלה פשוט שיתקו אותי. פחדתי לצאת לטיולים או להיות בבילוי עם חברים. סבלתי בבית הספר. לא יכולתי ללמוד כשהבחילות משגעות אותי ומפריעות לי להתרכז. המורים כמובן לא התחשבו בבעייתי ושמו עלי זין. בדיוק כמו שאני שמתי זין על הבחילות. לא הקשבתי לגוף שלי. עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר והתחלתי להקשיב לו. זאת הסיבה שהלכתי לפסיכולוג".

      החייל הביט עלי המום. הוא כנראה לא ציפה למונולוג שכזה. “ועכשיו מה?” הוא שאל. “עכשיו.. יותר טוב" אמרתי. הוא לקח נשימה עמוקה שסימנה מין מעבר חד שכזה. “טוב..” אמר "זאת היתה שיחה לפני הראיון האישי. בראיון האישי יכול להיות מאוד, שישאלו אותך את אותן השאלות. זאת היתה רק שיחה לדעת עליך קצת”. שנינו חייכנו. “קצת הרבה" הוא אמר.

      כשנכנסתי לראיון האישי הבנתי כמה הוא טעה. שם העדיפו שתי החיילות לשאול אותי על תקופת הגן והיסודי שלי בעיקר. “אחח איזה טעות עשיתי, כשאמרתי להם שהייתי ילד דחוי" חשבתי לעצמי. נאלצתי לספר על ילדותי כילד דחוי, ששיחק אמת או חובה בלי נשיקות. החיילות רק המשיכו וחפרו בזה.
      חבל שבראיון האישי לא פצחתי במונולוג.

      טיפ #1

      תהיו עצמכם. ואל תתעצבנו אם תאלצו לחכות שעה בתור :)

      פלוגה zone - משוחררים