פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      טובים השניים

      אלעד בן חמו במדור חדש עם שני אלבומים שאתם לגמרי חייבים. והפעם – לילי אלן לפמיניסטיות, אריק ברמן לשוביניסטים

      היא מאלה שבטוחות שאלוהים היא בכלל אישה, הוא מאלה שלא מקפיצים את הבחורה הביתה ושולחים אותה לחכות בתחנה מתחת לבית. שניהם הוציאו לאחרונה את האלבום השני שלהם, ואחד מהם אפילו קרא לו "השני". קבלו את הפמיניסטית ואת השוביניסט – לילי אלן ואריק ברמן – הראשונים לככב במדור החדש שלנו שיגדיר מחדש מה ההפך בין חם לקר, בין כוכב נולד לאמריקן איידול ובין מירי מסיקה לזאת ששרה כמו מירי מסיקה.

      הפמיניסטית המגניבה

      לילי אלן, " It's Not Me, It's You"
      --
      באלבום השני שלה, "It's Not Me, It's You", הוכיחה לילי אלן סופית את יכולתה להפוך מברבי קלאסית וכמעט-משעממת לבראץ שנונה עם אביזרים חדשים ועדכניים. אם באלבום הבכורה החליטה סוכריית הפופ הבריטית להכניס בעדינות קצת צבע וחוצפה לחייהם האפורים והמלנכוליים של האנגלים החביבים – באלבום הנוכחי היא פשוט שופכת עליהם כמויות מסחריות של צבעי גואש ומלכלכת את החולצות המגוהצות והממורקות שלהם. האלבום נפתח עם "Everyone's At It" המעולה, שמדבר על זה שכולם, אבל כ-ו-ל-ם עושים סמים. האמינות תמיד היתה הצד החזק של אלן, רק שהפעם היא גם מרשה לעצמה להציע פתרונות – ומי שלא בוחלת בלכתוב על כך שחבר שלה לא גורם לה לצרוח במיטה (שיתבייש) יש לה גם את הזכות לעשות את זה.

      בשורה התחתונה, מדובר באלבום ורוד, מתוק ופמניסטי ברובו. כזה שכל בחורה שמעריכה את עצמה צריכה על המדף.

      השוביניסט המקורי

      אריק ברמן, "השני"
      --
      האלבום השני של אריק ברמן, "השני", שאם כותבים אותו כמו שצריך זה נראה ככה "||" (ואני לא צריך להגיד לכם מה זה מזכיר), הוא אחד האלבומים הישראליים הטובים שיצאו בזמן האחרון. אז נכון – הסגנון כבר לא מפתיע אף אחד, אבל מי אמר שמוזיקאי צריך להמציא את עצמו מחדש בכל אלבום? מה שכן שונה הפעם אצל ברמן זה האומץ, החוצפה והיהירות, שתופסים לא מעט מקום בשירים. יש שיגידו שזה פתטי – אני אומר שמדובר בגאונות צרופה.

      ב"שש אפס למדינה" למשל, מבקר ברמן את החברה הישראלית דרך סיפור הבריאה ("שוכבה אל-מול ערוץ אופנה ואוננה, ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי"). אחד השירים היותר מגניבים באלבום הוא "הבחורה עם החתולים", שטעון – כמו שאר האלבום – בצירופי מילים של מיניות מתפרצת. את האלבום חותם "פוטנציה של מילאימ", גרסא משודרגת של "אנטי פרזי", שכל שנשמע בו זה הפזמון של הרצועה שקדמה לו – "אימפוטנציה של מילים". אימפוטנציה של מילים בטוח אין באלבום הזה, על אימפוטנציה של מקוריות עוד אפשר להתווכח.