פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      דירה להשכיר

      כמה חוויות נעורים לסביות עברו על סתיו אברמוב בימים שבהם בית ריק היה הבילוי האולטימטיבי, ולא מציאות אפורה. פרק 11

      בנעורי (בימים כשעוד היתה טיפת בינה במוחי שהתלבטה וחשבה ברצינות ובאופן חיובי להמשיך לעשוק את הוריי עד יום מותי) חשבתי ש"בית ריק" זה הלהיט של החיים, הדבר הטוב ביותר שניתן להשיג ביום שישי בערב או בכל ערב אחר ובאופן כללי הבילוי האולטימטיבי לכל חבורת אידיוטים חסרי אחריות עם כמה בקבוקי וודקה, בירה ופרץ הורמונים. ההורים הלכו לעשות סקי / טיפוס הרים / נופש / קיבוץ נדבות, מארגן המסיבה נעל אותם בחדר עם הכלב או שהם פשוט מתו באופן פתאומי ואפשר לשחרר את הגבולות וליהנות מהמושג המנצנץ: "בית ריק", כאילו ייצג לפחות מעמד גבוה ביותר או זכייה בלוטו.

      אם אתחיל לספר ולתאר את חוויותי המשונות ממסיבות "בית ריק" למיניהן חוששני שאאלץ להרוג את עצמי לאחר מכן או לפחות להרוג אתכם, שכן כבר בגילי הצעיר הספקתי לראות מופע סטרפטיז של אחת מבנות שכבתי שנגמר בנפילה מהשולחן, ערטול לסבי לא סקסי בעליל ואף שבור. אני אמנם ממש אוהבת רגליים שבורות, שדיים של זרים ואיברי מין בכל מקום, אבל משום מה בבית שלי – ריק לחלוטין מכל זכר הורים שהוא – אין מצב.

      אחרי הכל מדובר בחוויה מטומטמת. המושג "בית ריק" אמנם מזמין אותך באופן מיידי למסיבת שתייה ואורגיה עם חיות בר כשאין דבר אשר יכול להפריע לך להתנהג כמו מטומטם ולהאנס על ידי חבורת ערסים שמישהו הביא ("מי הביא את הערסים האלה?! תעיפו אותם כבר, הם שותים את כל הבירה, כוסאמק!"), חוץ ממרפסת הקומה השניה שבולמת את הנפילה שלך, במקרה הטוב. הדברים שיכולים להפריע לך, הורים למשל, נסעו הרחק או שהם פשוט לא באזור כדי לראות אותך ואת החברים שלך מקיאים אחד על השני ונרדמים על המקרר. נחשו מה, חברים וחברות יקרים. הבית שלי ריק. ריק כל הזמן. כל כך ריק, שאפילו עכבישים מפחדים להכנס אליו מחשש שיש בו גוויה.

      כש"בית ריק" הופך להיות שגרה זה דבר מאד עצוב, מכיוון שלפתע אתה מבין שרק לפני חצי שנה חשקת במסיבת בית ריק יותר מכל דבר אחר, ועכשיו, כשיש בית ריק כל הזמן שכבר הספיק להפוך למאורת הקראק של אדון בחורינו וחבריו השעירים, אתה רק רוצה לברוח מאחריות הניקיון שפעם היתה שווה את זה. לכן, אנו יוצאים להשתכר על הספסל.

      החיים הם טובים והכל, באמת, החיים הם אחלה – אבל כשמר בחורצ'יק מגיח שיכור ומזוהם בארבע לפנות בוקר אחרי ערב עם חברים ומתעקש בכל תוקף לישון על הרצפה החיים הופכים בן רגע למשעשעים להחריד, או פשוט איומים. כן, כמובן שלא חשבתי שהם משעשעים כשחששתי לחייו והייתי בטוחה שהוא עומד למות לי על השטיח כשמילותיו האחרונות היו: "תני לי מים אחי". נתתי לו מים וניסיתי בכל הכוח להרים אותו אבל זו היתה משימה בלתי אפשרית. הוא סירב לקום והתעקש להתכרבל על הרצפה, מסנן משהו לא ברור שנשמע כמו: "נוח לי על הרצפה, אני שומר על הנמלים!". אני בטוחה שגם הנמלים נהנו מחברתו.

      אם אכפיל את חוויית השתיה של אדון בחורינו בארבעים ואיתה אכפיל גם את ההתמסרות, האנשים, הלכלוך, ההשלכות ומיצי הקיבה, אגיע למשוואה מתמטית קסומה שהתוצאה שלה לא מבשרת שום דבר טוב. אולי אעזור לחברתי הטובה ביותר לאבד את הבתולים בעקבות מסיבה שכזו (אולי גם אעזור לאסף?), אבל חוץ מזה אני באמת לא חושבת שניתן להפיק תועלת ממסיבת בית ריק אצלך בבית, עליו אתה משלם שכר דירה.

      המסקנה המצערת היא מצערת יותר מתמונה שלי בביריות ומחוך אלסטי. המסקנה המצערת היא למעשה העובדה שאני אדם נורא. בעצם, כולנו אנשים נוראיים, אנחנו פשוט לא מודים בזה. לא טוב להגיע לתובנה שאתה אדם נורא, במיוחד כשיש עוד כל כך הרבה שנים לפניך. כשמדובר במסיבות בית ריק של אחרים אנחנו נהנים, אבל אין סיכוי שבעולם שנרשה שאחת ממסיבות הפורענות יתרחשו אצלנו. אני יודעת שאתם בודאי מצפים ממני להזמין יום-יום חברים ולשתות וודקה הישר מאסלת השירותים. לצערי אני ממש לא עומדת בציפיות. בינתיים אף אחד עדין לא הקיא בשירותים שלי והייתי מאד רוצה שזה ישאר ככה. וכפי שאמר מיגל דה קרוונטס: "אלה אשר משחקים עם חתולים צריכים לצפות להישרט". אני לא בדיוק יודעת איך זה קשור ולמה בדיוק הוא התכוון, אבל זה בטח קשור איכשהו.